אסונה האקולוגי של ימת ארל - שיעור לישראל
גם אצלנו נפלו מקורות המים קורבן ללהיטותם של "בעלי חזון" שהטיפו ל"כיבוש השממה"
גורלה של ימת ארל, הוא תזכורת מאלפת וכואבת למחיר האקולוגי-הסביבתי שהאדם עלול לשלם על "שחצנותו" בהתייחסותו לסביבה, בבחינת "אני השולט בטבע ואשנה אותו כרצוני". האסון האקולוגי שפקד את ימת ארל ואת סביבתה בברית המועצות לשעבר הוא דוגמה הממחישה כיצד פעילותו של האדם, השואף לשנות את "סדרי בראשית" עלולה לגרום לנזק אקולוגי גדול ממדים, לעתים בלתי הפיך, ולפגיעה קשה בסביבה, גם אם היא מונעת ממניעים חיוביים לכאורה של טובת האדם ורווחתו.
ימת ארל הייתה ימת המים המתוקים הרביעית בגודלה בעולם והשתרעה על פני כ-66,000 קמ"ר. היא ניזונה בעיקר ממימי שני הנהרות אמור וסיר. הימה הייתה אחת מפינות החמד בעולם, עשירה בדגה וכל האזור המקיף אותה הצטיין באקלים נוח וממוזג. בשנות ה-60 הגתה ממשלת ברית המועצות תכנית שאפתנית בסיסמה המוכרת לנו: "כיבוש השממה". תכליתה
יש האומרים שכמקובל בימים ההם בברית המועצות, הייתה זאת החלטה פוליטית בעיקרה, שהכריעה את גורלו של אזור נרחב, ונראה שלא קדמה לה בדיקה מדעית יסודית וממצה של תוצאותיה הסביבתיות ולא נערך כל דיון ציבורי בנושא. שרשרת האסונות הסביבתיים שפקדו את הימה ואת האזור הסמוך לה בעקבות ביצוע הפרויקט, רשומים בספרי ההיסטוריה, הגיאוגרפיה והאקולוגיה.
שלטונות ברית המועצות לא זו בלבד שניסו במשך זמן רב להסתיר את הטרגדיה, אלא אף הגו תכניות דומות ואף שאפתניות יותר לחסום את מימי נהרות סיביר ולהפנותם דרומה להשקיית המדבריות ברפובליקות הדרומיות של ברית המועצות לשעבר. למרבה המזל, בשנות ה- 80 נכנסה ברית המועצות לתקופת הפרסטרויקה והגלסנוסט והקהילה המדעית העזה להשמיע קול אזעקה ואזהרה מפני מעשה כזה והתכניות ירדו מן הפרק.
השחצנות הישראלית ביחס לסביבה
מהו הלקח שאנחנו הישראלים יכולים ללמוד מקורותיה של ימת ארל? כשאנו עוקבים בדאגה אחר הצטמקותן הגוברת של שתי פינות החמד שלנו, הכינרת וים המלח, קשה מאוד להימנע מהשוואות נוגות. האם גם אנחנו היינו נגועים בשנות ה- 50 ו- 60 ב"שחצנות" ביחס לסביבה הטבעית? האם החזון לא גבל לעתים בעיוורון? האם "כיבוש השממה" לא היה גם אצלנו שמה של תכנית ממלכתית? אין ויכוח בדבר אופייה של "כיבוש השממה" עמק החולה, שהייתה ייבוש ביצה אחד יותר מדי.
זאת ועוד, רובנו מכירים בנחיצותו של המוביל הארצי, גדול הפרויקטים של המדינה בתחילת דרכה, בהתחשב בעלייה ההמונית בשנות ה- 50 ובתפקיד שהוא מילא בפיתוח הארץ. ואולם במבחן התוצאה, 50 שנה לאחר הפעלתו, אפשר לקבוע בצער שיותר מדי מים נשאבו, ונהגנו בהם בזבזנות מחרידה, בעיקר בחקלאות (ובכלל זה גידול כותנה בהשקיה!).
שלא כמו בכינרת, שם לפחות שורטט קו אדום, לגבי ים המלח לא בוצע שום מעקב. על אף שהיה ברור שמניעת כניסת מים מן הכינרת תגרום להצטמקות מתמדת של ים המלח עקב שיעורי ההתאדות הגבוהים, לא נקבע "קו אדום" כלשהו. והפתרון המוצע היום? תעלת הימים: הזרמת מי ים ממפרץ אילת או מן הים התיכון. אפשר רק לקוות שכל הצעה תיבחן באופן קפדני על כל השלכותיה הסביבתיות והאקולוגיות, ללא חיפזון ולחצים של בעלי חזון. יותר מ- 50 שנה המתין ים המלח ל"גאולה" והוא יחכה כמה שיידרש להשלמת הבדיקות המתבקשות להגנה על הסביבה שבה אנו חיים.
גילוי דעת זה הופיע כמאמר המערכת בגיליון יולי של "סיינטיפיק אמריקן – ישראל "
לפנייה לכתב/ת 
