נכנס לתמונה

את פרס הסרט התיעודי הטוב ביותר, העדיפו שופטי תחרות וולג'ין השנה להפקיד בידיו של סרט שאינו תיעודי כלל ועיקר, ואינו מבוסס אלא על גימיק. “התעלומה במכולה הירוקה", סרטו של טל יופה, שהבכורה הטלוויזיונית שלו נרשמה אמש (שבת) בערוץ 8 של הכבלים, יצא מהתחרות ההיא בידיים ריקות כמעט (הוא קטף את "פרס אבנר שלו" המוענק לסרטים העוסקים בשואה), אך ללא ספק ראוי היה שיזכה בה. זהו אחד הסרטים התיעודיים הטובים של השנים האחרונות.

הזוג וולקוביץ'. סאגה משפחתית טרגית

הכל מתחיל באותו יום של חודש אפריל אשתקד, שבו רכב הבמאי על הטוסטוס שלו באזור התעשייה של דרום תל אביב. לפתע לוכד את עינו דבר מה שהיה זרוק במכל אשפה ירוק, בצד הדרך. הוא עוצר, נובר ומוצא ערמה של מסמכים נושנים ותמונות מצהיבות של משפחה שלא הכיר. הוא אוסף את החומר ויוצא למסע דוקו-בלשי בעקבות גורלה של משפחה אנונימית. מסע שראשיתו בשואה והמשכו במחנה עבודה בסיביר, נדודים בקווקז, העיר סמרקנד שבאוזבקיסטן, בני ברק, ויומה הראשון של מלחמת יום כיפור.

גיבורהּ האחד של מה שיתברר בהמשך כסאגה משפחתית טרגית הוא שוע וולקוביץ' – האדם היחיד בעולם שנשא שם טעון זה – בנם של יעקב ופולה, זוג ניצולי שואה, שאיבדו את כל משפחתם במחנות. בתם ריבי, לימים פסיכולוגית קלינית, התחתנה, התגרשה, נישאה שוב, נמנתה על מייסדי "שלום עכשיו" ונפטרה בדמי ימיה כתוצאה מטיפול רפואי כושל. עוד קודם לכן נהרג אחיה, שוע, ביום הראשון למלחמת יום כיפור.

זה נשמע יותר כמו ראשיתו של סיפור לא מעניין במיוחד, ודאי לא משהו שיש לפתח אובססיה לגביו. אבל זו בדיוק הנקודה. העניין האובססיבי שמגלה בהדרגה הבמאי יופה בסיפור חייה של משפחה אלמונית לגביו, הולך ומצטבר לכדי דיון בגורל העם היהודי, לא פחות. אך סמלית היא העובדה, שהבן שוע (מבוטא כמו שואה במלעיל) מייצג בדמותו את התגלגלותו של ניצול השואה בצבר הלוחם.

הפרטים נחשפים אט-אט 

אט-אט הולך ונבנה אילן יוחסין – ההוא בנו של זה, אחיה של זו, וזו אמה של ההיא. ההתרגשות שמעורר סרטו של יופה נובע מהתחושה שהוא בא, בעצם, כדי לגאול את המשפחה מהכחדה נוספת, השיכחה. בה בעת, הסרט הוא הרהור עדין ויפה על הקשר בין תצלום לזיכרון ועל כוחו המסתורי, המאגי, של התצלום לגעת בנו ולעורר רגש, “לפצוע" אותנו, ולשאוב אותנו, הצופים, בדיוק כמו את הבמאי עצמו, אל תוכו. המבט בדימוי המצולם הופך אותו בהדרגה מפרטי למייצג, והסרט עצמו הופך למצבת זיכרון למשפחה שלא נותר לה כמעט זכר.

בדומה לסרטו התיעודי המצוין של דוד אופק, “ההרוג ה-17”, שעקב אחר

ניסיונותיו של הבמאי להעניק זהות וסיפור לגופה אלמונית, כך התעלומה שבמרכז "המכולה הירוקה" הולכת ונפתרת לנגד עינינו. יופה, במילים אחרות, כאופק בשעתו, מתעד כל שלב בתהליך החקירה, מבלי שיידע תוך כדי הצילומים לאן זה יוביל אותו, והצפייה בסרט מלווה לפיכך במידה בלתי מבוטלת של מתח. שילוב זה של היצירה התיעודית עם מותחן נוסח "מי-עשה-את-זה" מגיע, כזכור, לשיאו בסדרה הדוקו-בלשית, “המדרגות", העוקבת אחר השלבים השונים במשפטו של עיתונאי מצפון קרוליינה שאולי, ואולי לא, רצח את אשתו.

הסרט מלווה אך ורק בקולו של הבמאי, גם כשהוא נדרש לראיונות (או אז, הוא מספק דיבור עקיף של התשובות). הבחירה הסגנונית הבלתי שגרתית הזו הופכת את הסרט ואת הסיפור המשפחתי שבמרכזו לאישיים מאוד. החקירה המקיפה שיופה עורך הופכת בהדרגה לתהליך של התאבלות. התאבלותו של הצבר על משפחה שהגורל הטרגי רדף אותה מאז השואה. ואולי החקירה הזו היא ביטוי לרגש האשמה הקשור בשואה, בקרבנותיה ובניצוליה, של היהודי הציוני, אשמה העומדת בבסיס הצורך האובססיבי של יופה לחפש ולהנציח. סרט מעולה.