שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    מה יהיה עם החלומות הרומנטיים, תתבגרי כבר
    עוד לא ביססנו כלום והנה הם באים, הפרפרים, ההשתוקקות הזו למישהו שמתעניין. הכל נמצא רק בראשי. זה לא ממש קורה במציאות, ואם תשאלו אותו אחרי הפגישה הראשונה האמיתית איך היה, הוא יגיד שהיה לו כיף. כיף??? מה אני שמפו?
    זה קורה בכל פעם מחדש, בדיוק של שעון שוויצרי. הנפש הזו, הרומנטית, המעצבנת משהו, שחייבת לצאת ולזקוף קומתה כאילו כלום אחר לא קיים בעולם.

     

    הסיפור מוכר: בחורה פוגשת בחור ויש ניצוצות. אצלי זה חייב להיות זיקוקי דינור שעפים לשמיים בקול תרועה, לא רק רמה, אלא הרבה יותר מזה, פיצוצים שלמים שמסתובבים לי שם בבטן.

     

    מצאתי אחד כזה, שענה על כל מה שדמיינתי בגבר: שחרחר, פנים נאות, גומות מדהימות, חיוך שאומר הכל ונפש עדינה שמגלה סודות אבל עדיין מחביאה כמה. והופס, מבלי ששמתי לב הדמיון מתחיל להפליג הרחק. הנה ערב רומנטי על שפת הים, קצת יין אדום, שמיכה על החול, נשיקות והרבה מבטים מחויכים ומאושרים. אפשר להמשיך להפליג ככה עוד יומיים בתיאורים על מחוזות נפלאים אליהם נוכל להגיע שנינו יחד. מה רע, אתם שואלים? הרי זה מה שכולנו מחפשים בחיים האלו, קצת שקט ושלווה.

     

    אז זהו שזה רע, רע מאוד אפילו.

     

    כי זה קורה עוד לפני שממש נפגשנו (למרות שזה ממשיך גם אחרי), שיחות ליליות שנמשכות ונמשכות, כל אחד בצד השני של המסך, נוגעים לא נוגעים, אבל בהחלט כבר נקשרים. עוד לא ביססנו כלום והנה הם באים, הפרפרים, ההשתוקקות הזו למישהו שמתעניין, והוא אכן מתעניין, אבל זו הרי אשליה, הכל נמצא רק בראשי. זה לא ממש קורה במציאות, ואם תשאלו אותו אחרי הפגישה הראשונה האמיתית איך היה, הוא יגיד שהיה לו כיף. כיף??? מה אני שמפו? הוא מסביר שכיף זה ממש מצויין וממשיך להזין את הקשר במילים יפות וגעגועים.

     

    זה נמשך תקופה מסויימת, והדמיונות בראשי מתעופפים. אני כבר מפנטזת על רגעים קטנים שבונים זוגיות, כוס קפה של בוקר, נשיקות קטנות בכתפיים, ליטופים של קצות האצבעות המטיילות על הגוף, מבטים מאוהבים.

     


    רגעים קטנים שבונים זוגיות (צילום: Index Open)

     

     

    ואז זה מגיע, הפיצוצים בבטן מתחילים להרגיש משהו לא צפוי, מתחילים לצעוק חזק חזק. אבל עד שהם מגיעים לראשי, לכאילו תבונה, כבר אין כלום. הוא לא יכול, פתאום קשה לו, הכל נראה מעייף, אין זמן במירוץ החיים האלה לזוגיות שכזו, עם הרבה חום ויחס טוב. לו זה לא מתאים.

     

    הדמיונות הרומנטיים מתחלפים בסרטים רעים

    ולי? אולי התאהבתי במישהו שלא קיים? אולי בניתי לעצמי כל כך הרבה מגדלים באוויר שהיו חייבים לקרוס? ואולי זה קרה כי הוא שידר שיש סיכוי למשהו רציני והרשיתי לדמיון שלי להפליג, הרי זה לא קורה עם כל אחד, ואיתו כנגד כל הסיכויים זה קרה. הסוף ידוע מראש.

     

    הדמיונות הרומנטיים מתחלפים בסרטים רעים. מה עשיתי, מה אמרתי, האם הייתי יכולה לעשות זאת אחרת. אולי כן ואולי לא. אבל אולי הדרך בה פעלתי זו בדיוק צורת ההתנהגות שמגדירה אותי ועושה אותי למי שאני? אולי הבעיה היא בכלל בו, שלא מסוגל להגדיר מה הציפיות שלו ממני? היה לו נעים לתקופה, הוא רצה מישהי שתחזר אחריו ותעניק לו חום ואהבה שהיו חסרים לו, אבל הוא לא מסוגל להכיל זאת לאורך זמן? האם יש מישהו אחר שיהיה מסוגל? האם אמצא אותו?

     

    הנה, "זה לא את, זה אני" החדש

    כמה שאלות שאין עליהן פתרון. ואולי, כמו שאומרים, אולי באמת הזמן הוא הרופא הטוב ביותר ללב מרוסק. אבל לי כמובן אין סבלנות, חייבת תשובות והבהרות כאן ועכשיו, והוא לא מסוגל, הוא לא יודע בעצמו. המשפט הגרוע ביותר שאפשר לשמוע בסיטואציה הזו עולה: "אני מרגיש אלייך בדיוק כמו בהתחלה, רק שהעומס מתחיל לתת את אותותיו".

     

    הנה, "זה לא את, זה אני" החדש – התירוץ המושלם לאנשים העסוקים במירוץ החיים המטורף. וההתרסקות הצפויה מטורפת וחזקה, בדיוק כמו ההתאהבות. ולמי יש זמן לזה בכלל, עם שניים קטנים שצריכים להיות חזקים עבורם. אהה, כן, כשהם בגן.

     

    נראה שאני אכן שמפו, מחדשת ומרעננת את הראש, אבל מה לעשות, מתפוגגת בתוך זמן קצר, לפעמים אפילו תוך לילה.

     

    אוף איתך! אתה כבר המשכת הלאה, והחיוך שהולם אותך עד מאוד שייך עכשיו לה. הכל כואב לי, ואין מי שיכתוב לי שלא אדאגף ששדים ומפלצות לא באמת קיימים ושאפסיק כבר לדאוג.

     

    אז אקח לי את היום הזה לבכות עוד טיפה, ומחר אפסיק. כי מה שלא הורג מחשל, כך אני מאמינה.

     

    אומרים שבפרק ב' של החיים אנחנו חכמים יותר, הראש מזהה את סימני הגסיסה בקשר החדש ובונה ללב חומות הגנה קצת יותר משוכללות. אני לא מרגישה ככה. להפך, לפעמים יש לי תחושה שגיל 18 עדיין כאן, למרות שהוא כל כך רחוק ועברתי דברים שהיו מספיקים לחיים שלמים. הלב עדיין תמים גם בגילי, ועדיין מסוגל להרגיש בעוצמות שכבר שכחתי שקיימות. אולי עוד לא עברתי את כל שלבי ההתבגרות שלי. הרי לא סתם עשיתי חשיבה עצמית במשך שנתיים לאן הנישואים הכושלים שלי הולכים. עשיתי זאת בכדי להרגיש חיה שוב, כי שם כבר לא היה סיכוי. עכשיו שאני חיה את חיי המחודשים ושלמה עם ההחלטה. בכל יום שעובר חייבת לעצמי להצדיק את המהלך הזה ולא לשכוח שהאושר הוא חמקמק אבל בהחלט קיים.

     

    ואם הוא לא הגבר בשבילי, יום אחד כנראה גם הנכון עבורי יגיע.

     

    אולי.

     

    האימייל של חמודונת

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הדמיון כבר מתחיל להפליג הרחק
    צילום: ablestock
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים