חיפה מתכחשת לעברה

לא מזמן נסעתי עם משפחתי לתל-אביב, לצפות במחזה "השיבה לחיפה" המוצג בתיאטרון הקאמרי. סיפור המעשה התרחש ב-25 באפריל 1948, ימים מעטים אחרי עזיבת הערבים את חיפה, ובשנת 1967 מיד אחרי מלחמת ששת הימים.

המחזה מבוסס על סיפור שכתב הסופר הפלסטיני ג'אסן כנפאני בשנת 1969 לפני שנרצח על ידי המוסד (שרצח באותה הזדמנות גם את אחייניתו בת ה-17), ומצליח להציג את מורכבות הטרגדיה שהיא לב ליבו של הסכסוך המתמשך בין ישראלים ופלסטינים. כנפאני מספר את סיפורה של חיפה בשנת 1948 וחושף את הטרגדיה של הנכבה, האסון של הפלסטינים, מבלי להתעלם או לבטל את האסון המכונן של היהודים בישראל - השואה.

למה נסענו לתל-אביב לראות מחזה העוסק בהיסטוריה של חיפה? כי בחיפה "אין" שום בעיה. חיפה היא סמל לדו-קיום, לשותפות יהודית-ערבית ולכן בחיפה כנראה לא צריך הצגות כאלה. אני נולדתי בחיפה שנתיים לאחר האירועים שעליהם סיפר כנפאני ב"השיבה לחיפה". הייתי בת 17 במלחמה ההיא שאיפשרה לגיבורי הסיפור לחזור לביקור קצר במכונית הפיאט שלהם ממקום גלותם ברמאללה אל ביתם הקודם בחיפה ולבדוק מה עלה בגורל בנם שנשאר מאחור. אבל לא ידעתי על כל זה דבר. 

בבית הספר הממלכתי שבו למדתי ובתנועת הנוער שבה התחנכתי לא מצאו לנכון לספר את הסיפור שעליו צמח וגדל הסכסוך הישראלי-פלסטיני לכדי זוועה של ממש. עד היום ההיסטוריה של אותם ימים מחוקה ומוסתרת במליצות של דו-קיום ובחגיגות העירוניות של "החג של החגים" שבו היהודים הולכים לחזות בשכונה הענייה של הערבים ולהתפעל מאמנות עכשווית ואוכל מזרחי.

כנפאני אולי קם לתחייה לרגע קצרצר בתל אביב, אבל חיפה לא מוצאת לנכון להתמודד עם עברה. ישראל מעדיפה להתהדר ברצון לדו-קיום ולשלום ואילו במציאות רק בתל-אביב אפשר לצפות ב"שיבה לחיפה".

חיפה, "סמל" הדו-קיום, מסרבת בעקשנות להתמודד עם עברה, שבו מחצית מתושבי העיר עד שנת 1948 היו ערבים. והנכבה היא היא לב לבו של הסכסוך. מתוך 70,000 הפלסטינים שגרו בעיר נשארו אחרי המלחמה רק כמה אלפים. הם לא הורשו לחזור לבתיהם. גם הפליטים שנשארו בתחומי המדינה בעת סיום הקרבות לא הורשו לחזור לבתיהם. רבים הגיעו במנוסתם ללבנון – מרחק שעה נסיעה מחיפה – וגם הם לא הורשו לחזור.

ביניהם היתה משפחתו של ג'סאן כנפאני שברחה מעכו ולא יכלה לחזור. את הסיפור המורכב שלו, את היכולת שלו לראות את היהודים כמי שברחו גם הם מאסון גדול ומצאו פה מקלט, את שתי הטרגדיות שהוא מתאר ביד אמן, לא יכלה החברה הישראלית בשנות ה-70 להכיל.

גם היום אנחנו מסרבים ללמוד וללמד את מה שקרה כאן. אך בלי התפייסות על מה שקרה במלחמה ההיא, בלי הכרה הדדית בטרגדיה של שני העמים לא יוכל לבוא הסדר ולא יוכל להתקיים תהליך אמיתי של שלום. לחיפה יכול היה להיות מקום מיוחד בתהליך התפייסות כזה. היא יכולה להתחיל את התהליך בהזמנה של תיאטרון הקאמרי להציג את ה"שיבה לחיפה" בעיר חיפה.

ד"ר חנה ספרן, מלמדת לימודי נשים ומגדר בשלוחת אוניברסיטת לסלי בנתניה.