אהוד, למה דווקא משנה שוביניסטית?

גל קסום עובר על המוזיקה הישראלית. פרשנות מוזיקלית חדשה לתפילות יהודיות עתיקות עולה ומתנגנת, מחלצת את המילים מהחלל המאובק משהו של בית הכנסת, מרעננת אותם מתוך שיגרת סידור התפילות, ומיילדת אותם מחדש לאוויר העולם הישראלי.

נדמה לי שלציבור המתפללים המכיר את הטקסט, יש בכך שמחה יתרה. הטקסט במלבוש המוזיקלי החדש ובהופעתו בסביבת המוזיקה הישראלית מפיח חיים בתפילה, ומעורר התרגשות של מפגש מחודש עם מכר ותיק. הדברים נכונים על אחת כמה וכמה, כשהשיר נישא בפיו של אחד הבנאים, שולי רנד או חממה.

לא בכדי בבתי כנסת רבים אוּמץ בהתלהבות רבה הלחן של יאיר רוזנבלום ל"ונתנה תוקף", לחן שנכתב עבור חברי קיבוצו, שלאו דווקא היו מורגלים באמירת תפילות.

התפילה המולחנת משמשת כרטיס כניסה לעולם מודרני, ומטשטשת את ההבחנה בין ההתרחשות המתוזמנת בתוך כותלי בית הכנסת לבין היומיום של הרחוב הישראלי. הייתי מעיזה ואומרת שנוצרת פה אלטרנטיבה לפולחן יהודי. אלטרנטיבה חופשית עצמאית ומשוחררת מכבלי הממסד והטקס, נגישה ומזמינה. אומנות במיטבה. תרבות יהודית.

גבר, איפה היית עד עכשיו?

מגדיל לעשות אהוד בנאי בדיסק החדש שלו, שכולו מוקדש למזמורים מתוך סידור התפילה. ובכל זאת, אם יורשה לי להעיר הערה, הערה תרבותית, מבלי להישמע פמיניסטית יתר על המידה (הרי אסור לנו להיות קיצוניות. זו פריבילגיה השמורה לגברים בלבד).

דווקא מאחר שבעיניי (המאזינה הקטנה) מה שקורה כאן זה ממש פאר היצירה הישראלית, ומכיוון שלדעתי החשיבות התרבותית-יהודית של המהלך הנפלא הזה היא עצומה, אני רוצה לשאול אותך אהוד על הבחירה שלך לסינגל הראשון מהאלבום: למה דווקא המשנה הזאת, מתוך הסידור?

"שלושה דברים צריך אדם לומר תוך ביתו ערב שבת עם חשכה: עשרתם, ערבתם, הדליקו את הנר". איכשהו זה נשמע רע. גם בנימה הרכה והמסלסלת, המילים נשמעות אותן מילים: ערב שבת, משפחתיות, שעת שקיעה. שעה קסומה, השבת עוד לא ממש נכנסה, אבל אנו יודעים שהנה זה תכף מגיע, אנו מתענגים על הרגע המתוק שלפני... ואז, ברגע קסום זה, מתעורר הגבר ובאבחת חרב נוהם אל עבר בני ביתו, ובעיקר על אשתו: עשרתם? ערבתם? הדליקו הנר! הלו, איפה היית עד עכשיו?

נראה כאילו הרגע קמת מהכורסה, אחרי שסיימת את כל עיתוני השבת. לא נשמע שהיית שותף להתרוצצות שלפני ההגעה לקו הגמר, הרי אינך יודע מה המצב, מקסימום סידרת שעון שבת, והנה אתה פוקד על אשתך בלשון מצווה: עשרתם? ערבתם? הדליקו את הנר!

מילא לומר, אבל לשיר?

החיים הדתיים-המודרניים מאלצים אותנו לחיות בסוג של שניוּת ויחסים אמביוולנטיים בלתי פוסקים כלפי מקורות היהדות וההלכה. תפיסתנו העצמית כנשים החיות ופועלות בתוך החברה המודרנית לרוב אינה עולה בקנה אחד עם אידיאל הנשים והנשיות המשתקפת בהן.

כך או כך, כיוון שהתפילה לא עודכנה במאות השנים האחרונות (לא אורכה, לא נוסחיה ולא תכניה), הופכת התפילה לאתגר הולך וקשה עבור ציבור המתקשה להזדהות עימה (שלא לדבר על הגורסים את השיטה הליבוביצ'יאנית).

קשיים גדולים מכך צפויים לנשים שהן עצמן לא היו שותפות לניסוחים ולקביעת המיין-סטרים של התפילה הממוסדת ( למרות שמסתבר שנשים כן כתבו תפילות).

• עו"ד בתיה כהנא-דרור, ארגון "מבוי סתום" – למען מסורבות גט, וחברה ב"קולך".