כיתת יורקים

"למה רוק הוא נוזל סיכה טוב ממים?", שואל אותנו הקורא עידן, ומנסה לרמוז שהוא לא מקשה קושיות רק בשביל ידו הימנית. אז לטובת החברה הדמיונית שלך, עידן, הרמנו את הכפפה והלכנו איתה בזהירות עד לטכניון - שם הפרענו לעמרי רגב, סטודנט לתואר שני בננו־טכנולוגיה שחוקר התנהגות של נוזלים מורכבים.

"נוזל סיכה אמור ליצור שכבה אחידה ודקה שמפרידה בין שני משטחים נעים ומפחיתה את החיכוך ביניהם", מבהיר עמרי. כשמסתכלים על זה ככה, מים הם דווקא נוזל סיכה טוב; בטח יצא לך פעם להחליק על הרצפה לפני שהדמיונית גמרה את הספונג'ה. אבל אם תיזכר לרגע בגוף של אדם אמיתי - מכונה מופלאה עם הרבה חלקים נעים - תלמד שהטבע לא משתמש במי ברז לצורכי סיכוך, אלא בנוזלים מורכבים יותר.

"הרוק הוא נוזל הסיכה של חלל הפה", ממשיך עמרי, "והוא מאפשר לכל איברי הפה לנוע באופן חלק. זה בגלל שהוא מורכב מ־99 אחוז מים ומאחוז אחד של חלבונים וסוכרים". אותו ריכוז קטן של חומרים משנה במידה ניכרת את תכונותיו המימיות של הרוק והופך אותו לצמיגי ולאלסטי. אתה יכול לבדוק את זה בעצמך: שים טיפת רוק בין שתי אצבעות ותרחיק אותן באיטיות זו מזו. רואה שהרוק נמתח ביניהן ויוצר מין חוט? יפה. האלסטיות הזאת גורמת לרוק להימתח ולהימרח בשכבה רציפה על גבי משטחים, בעוד שהמים נוטים להישבר לטיפות ולא יוצרים כיסוי מושלם.

עכשיו נגיע לשאלה האמיתית שלך, ונניח שיש לך חברה בשר ודם. פה אנחנו חייבים להזהיר שלמרות יכולת הסיכוך המוגברת, הרוק הוא ממש לא החומר האופטימלי לאזורים אפלים כמו הנרתיק. למה? כי הוא מכיל עשרות מיליוני חיידקים, עלול להעביר מחלות מין עם שמות איומים, והכי חמור, נוטה להתייבש במהירות. מתבאס? גם אנחנו, שצריכים לענות עכשיו על עוד שאלה שרק נראית לא קשורה לשלך.

"האם מאיזשהי סיבה עדיף לאכול בישיבה ולא בעמידה?", מבקש לדעת הקורא פריץ האיום. ובכן, פריץ, קודם כל נראה לנו שפנית למקום הלא נכון: אנחנו האחרונים שנציע לך מאיזה כיוון לאכול, ואפילו לא נשאל אותך איזה טעם יש לזה. אבל אם זה באמת מעניין אותך, אז כן. עדיף לשבת.

מי שמסגיר את העובדה החשובה הזאת הוא הדיאטן הקליני צחי כנען, ששמח לפרט: "אכילה בעמידה בדרך כלל גוררת לעיסה מהירה, ולכן פחות רוק משתתף בתהליך העיכול". כן, אנחנו שוב בענייני רוק - אלא שבניגוד לסיכוך נרתיקים, בתהליך הזה הוא דווקא נחוץ מאוד. לשם המחשה, פריץ, נניח שאתה מתיישב על המבורגר 330 גרם עם קצת צ'יפס. בזמן שהשיניים שלך טוחנות את הקציצה, הרוק מרטיב את הבשר הטחון ויוצר ממנו גוש חלקלק שאפשר לבלוע בקלות. דבר שני, תפוחי האדמה מכילים כמות גדולה של פחמימות, והרוק מכיל אנזימים שונים שמפרקים אותן לסוכרים פשוטים עוד לפני שהספקת לבלוע. והעובדה השלישית היא שהרוק מכיל ליזוזימים, מין אנטיביוטיקה טבעית שגורמת לפירוק הדפנות של החיידקים שנמצאים בכל הארוחה שלך, ולמעשה קוטלת אותם.

ואיך כל זה שייך לצורת האכילה? פשוט מאוד. כשאתה אוכל בעמידה, כאמור, אתה בדרך כלל לועס מהר ובולע מהר - וככה לרוק יש פחות זמן לעשות את העבודה. "חוץ מזה", מאיים צחי, "אכילה מהירה מפחיתה את תחושת השובע, ויוצרת גזים ואי נוחות בבטן". זה אומר שאתה לא רק משמין ומפליץ יותר, אלא גם חשוף יותר למחלות בגלל חיידקים, והמעיים המסכנים שלך עובדים אובר־טיים על טיפול בפחמימות שכבר היו צריכות להתפרק חלקית בפה. בקיצור, פריץ, בפעם הבאה שאתה מסכים לאכול - ובאמת שלא משנה לנו מה - לפחות תתעקש לשבת.

מה אנחנו, שקע ותקע?

לא ברור למה מגיע לנו יותר מקורא אחד בשם עידן ויותר משתי שאלות בקשר לרוק, אבל ככה יצא: "מה יקרה אם אנסה להעביר זרם במיתרים של גיטרה חשמלית?", שואל עידן אחר לגמרי, ולנו לא נותר אלא לקוות שהוא ינסה את זה ממש בקרוב. אבל רק למקרה שלא, פנינו עם השאלה לרן לוי, מהנדס חשמל מקצועי.

"אל תנסו את זה בבית", מאשר רן, ומרחיב: "כשאלוהי הגיטרה החשמלית תיכנן את העקרונות הבסיסיים שלה, הוא ידע שיהיה לו עסק עם כוכבי רוק מסטולים. אז הוא שמר על העניינים פשוטים: הפיקאפים של הגיטרה, העיגולים הקטנים האלה מתחת למיתרים, הם בעצם מגנטים קטנים שמלופף סביבם חוט דקיק. הם קולטים את התנועה של המיתרים והופכים אותה לזרמים חשמליים, שמתקבלים כצלילים ברמקול". עכשיו, יש שני סוגי זרמים: הראשון הוא זרם ישר, רציף, כמו שבן אדם משתין. השני הוא זרם חילופין, כלומר זרם שבא והולך - כמו איך שמישהו עם בעיות בפרוסטטה משתין. אם תעביר זרם ישר במיתרים, שום דבר לא יקרה חוץ מזה שהם יתחממו לאללה והמפרט יישרף. אבל אם תעביר בהם זרם חילופין תיצור מין מגנט מתחרה לזה שבפיקאפ, וזה בתורו ייצר בפיקאפ זרמים חשמליים חדשים. ואז, אפילו שהמיתר לא יזוז, תקבל צלילי גיטרה משונים ומעוותים. עצה שלנו? עזוב אותך ממיתרים. הכי פשוט שתתקע מסמר בשקע, זה עושה יופי של צלילים.