שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    לגרום לך לאהוב אותי זה כמו לנסות לתפוס גשם

    היה לה חשוב להיות אמיתית איתי. אמיתית בתחת שלי, לא עניין אותי שהיא תהייה אמיתית. היא הכאיבה לי, אז עזבתי. סיפור

    זה היה אוקטובר ארוך ומעייף, אבל אני זוכר בו כל יום. היום שהתחיל לרדת השלג והיום שהוא פסק. אני זוכר את היום שהכל נצבע לבן, אני זוכר איך הכל התכסה בלילה. אני זוכר את היום שהיא הגיעה. הופיעה שם משום מקום באמצע הלילה כמו השלג, לבנה ויפה. אני זוכר את היום שהיא עזבה.

     

    תמיד אומרים שאנחנו לא מעריכים את מה שיש לנו בחיים עד שזה נעלם, אבל מה קורה כשזה נעלם וכלום לא קורה? מה קורה כשזה לא לידך וזה בכלל לא חסר לך, מה אז קורה? גם אז אתה לומד מה הוא ערכו בחייך. זה מה שהיא אמרה לי, יומיים אחרי שחזרתי מהודו. היא אמרה לי שהיא חושבת שאנחנו צריכים לדבר. אני שונא כשהן אומרות את זה, אבל זה מה שהיא אמרה! אז ישבנו לקפה באמצע הרחוב.

     

    "זה כמו לנסות לתפוס את הגשם", אמרתי לה.

     

    "למה אתה מתכוון?" שאלה.

     

    "לגרום לך לאהוב אותי, זה כמו לנסות לתפוס את הגשם". 


    "תפסיק", היא השיבה מהר. כאילו לא נתנה לי לשקוע ברחמים העצמיים שלי. אבל זה מה שרציתי באותו הרגע, רציתי לשקוע ברחמים העצמיים שלי, ולא היה איכפת לי מה שתגיד.

     

    במשך שלושה חודשים חשבתי רק עליה, זה מה שעשיתי. חשבתי מה היה קורה אם היתה שם לידי, מה היתה אומרת, מה היתה מרגישה. חלמתי על הרגע שאני לוקח אותה איתי לצפון הודו הרחוקה. ליערות והנחלים הקסומים של עמק פרוואטי. להדליק איתה צ'ילום ענקי באמצע שום מקום ולהסתכל יום שלם על הנוף המדהים. להקשיב לצלילים של העמק, לראות את האנשים הפשוטים.

     

    "ובלילה. בלילה להתכסות בשמיכה מחממת ולהביט איתך בכוכבים. ללחוש לך שאני אוהב אותך. במשך שלושה חודשים רק על זה חשבתי", אמרתי.

     

    היא בעיקר אמרה שהיא מבולבלת. הן תמיד אומרות את זה. היא אמרה ששלושה חודשים לא הייתי כאן והיא "לא נפלה מהרגליים". מה אתה יכול להגיד לה אחרי שהיא אומרת דבר כזה, אתה בכלל צריך להגיד משהו?

     

    "אם לא היית חסר זה אומר משהו על הקשר שלנו"

    "זה לא שהייתי עם גברים אחרים, זה אפילו לא עבר לי בראש", אמרה במבט שרוצה לנחם. "פשוט זה לא הרגיש לי חסר, לא היית חסר לי. ואני חושבת שאם לא היית חסר אז זה אומר משהו על הקשר שלנו, זה אומר שזה לא זה".

     

    הרגשתי ברגע כל כך זול, כל כך כלום. אבל אני לא חושב שזה הפריע לה, היא היתה במקום אחר באותו הרגע. היא היתה במקום מאוד אמיתי, היה לה חשוב להיות אמיתית. אמיתית בתחת שלי, לא עניין אותי שהיא תהייה אמיתית. היא הכאיבה לי, רציתי שהיא תהייה שלי, לא אמיתית.

     

    תמיד חשבתי שזה יהיה הפוך. שאני אלך והיא תבין כמה שהיא אוהבת אותי, שאני אחזור והיא תחבק אותי כל כך חזק. תלחש לי באוזן שהיא לא נרדמה לילה אחד בלעדיי. שהיא קמה באמצע הלילה ורצתה לחבק אותי ולא הייתי שם. שהיא חיבקה את השמיכה וחלמה שזה אני. הריחה את הריח שלי בכרית ורק אז שוב נרדמה. שהיא התעוררה בבוקר ורק רצתה לראות את הפרצוף שלי.

     

    זה לפחות מה שאני הרגשתי. ככל שהייתי יותר רחוק ממנה, כך הרגשתי עד כמה אני אוהב אותה יותר, עד כמה היא חסרה לי. אבל כנראה שהזמן אצלה עבר אחרת, והזמן מביא איתו הבנות. ככה זה תמיד, אנחנו מבינים דברים אחרי שהזמן עובר. הוא כאילו עושה אותנו חכמים יותר.

     

    כולם אמרו לי שהיא השתגעה מרוב אהבה, שהיא לא ידעה איך לאכול את זה שהיא כל כך אוהבת אותי. אחרת כל הסיפור הזה בכלל לא הגיוני, בגלל שהיא כל הזמן דיברה עלי בזמן שלא הייתי כאן, ובגלל שהיינו זוג מושלם. ובכלל איך זה יכול להיות? איך היא יכלה להתהפך ברגע? זה באמת לא היה יכול להיות, אבל זה מה שהיא אמרה. אז מה אני יכול לעשות?

     

    גם אמא שלה לא אמרה יותר מדי. שיחה ארוכה הסתיימה בהסכמה שזה מה שהיא רוצה, שאני צריך לכבד את זה, שאני בחור טוב ושמגיע לי הטוב ביותר.

     

    כל הסיפור הזה לא נשמע לי נכון, זה לא היה צריך לקרות. רציתי להישאר שם ולשכנע אותה, להסביר לה שיכול להיות שהיא באמת קצת מבולבלת, שאולי היא צריכה עוד קצת זמן... אבל היא קיבלה החלטה, אז גם אני קיבלתי. הייתי כל כך עצבני שרציתי לעזוב את הכל ולברוח, לארוז את התיק, לתפוס את הטיסה הראשונה ולהסתלק מכאן. לברוח רחוק, למקום שבו רק לפני כמה ימים היה לי כל כך טוב. בין פרוואטי לשיווה, בין יערות לנחלים, בגסט האוסים באמצע היער, עם אנשים פשוטים וצנועים.

     

    אז זה מה שעשיתי, אחרי שבוע כבר הייתי בהודו בחזרה.

     

    מתעורר בבוקר עם הטעם שלה בפה

    ספטמבר, עמק פרוואטי. חודש שלם הייתי מכותר בין פסגות הרים גבוהות, בשבילי יערות אורנים ונחלים קטנים.

    התהלכתי בכפרים ציוריים, בין טרסות בנויות כמשחק לגו של ילדים. כמו הנחש הענק שגנב את עגיליה של פרוואטי, אשתו של שיווה, כך הזמן גנב ממני את אהבתי. לפעמים הצטרף אלי מטייל אחד או שניים, אבל רוב הזמן הייתי לבד. הייתי עם עצמי וחשבתי עליה בכל רגע אפשרי. כשהייתי ער הייתי מנסה לשכוח אותה, ובלילה הייתי חולם עליה שוב. מתעורר בבוקר עם הטעם שלה בפה, ושוב נאבק יום שלם בכדי לנסות להוציא אותה מהראש.

     

    רציתי להתנתק מהעולם, רציתי קצת שקט. אך הבדידות היתה מקום נאה רק לבקר בו, ידעתי שלא אוכל להישאר שם לנצח. אז אחרי חודש פתחתי את המייל בפעם הראשונה. למחרת הייתי בדלהי, ואחרי שלושה ימים כבר בארץ. רציתי להגיע לפני, אבל לא היתה טיסה. אז נחתתי בארץ אחרי חודש ושלושה ימים. יומיים אחרי הלוויה שלה.


     

    זה היה אוקטובר ארוך ומעייף, אבל אני זוכר בו כל יום. היום שהתחיל לרדת השלג והיום שהוא פסק. אני זוכר את היום שהכל נצבע לבן, אני זוכר איך הכל התכסה בלילה. אני זוכר את היום שהיא הגיעה. הופיעה שם משום מקום באמצע הלילה כמו השלג, לבנה ויפה. אני זוכר את היום שהיא עזבה.

    אמרו לי שהיא נכבתה בתוך חודש. כמו נר שדלק כל הלילה ולא יכול היה להחזיק מעמד עוד רגע. כמו נר שרצה להאיר את החדר אבל לא יכול היה לשאת את העובדה שהשעווה נמסה, והפתיל, אין בכוחו לשאת את המעמסה לבד.

     

    זו היתה כרוניקה של מוות ידוע מראש. התא הסרטני השיג את מה ששאפתי להשיג ולא הצלחתי - הוא נשאר שם לנצח, הוא היה בן אלמוות. הוא נרגע רק אחרי שהיא נכנעה, אחרי שהגוף שלה כבה. בזמן שתאי הגוף הבריאים ואני עשינו את עבודתנו נאמנה ופינינו את מקומנו כדי לאפשר לה המשך קיום תקין, התא הסרטני דאג רק לעצמו. הרופא הסביר שהוא שלח גרורות לכל עבר, יצר תוהו ובוהו אצלה בגוף, ובתוך חודש אחד בלבד גרם את חיסולה.

     

    כולם אמרו שהם לא ידעו כלום עד לרגע האחרון. את אמא שלה שאלתי רק פעם אחת. כשגם היא אמרה שהם לא ידעו כלום, שקטתי. אבל גם היום, שנה אחרי, אני חושב שככה אנחנו משחקים את משחק החיים. לוקחים סיכון שאנחנו מבינים את העולם, את מה שקורה. לוקחים סיכון שאנחנו יודעים גם מעבר למה שאנחנו יודעים. לוקחים סיכון שאנחנו מקבלים את ההחלטות הנכונות, אבל אף פעם לא בטוחים. לפעמים אנחנו צודקים, לפעמים לא.

     

    ומה עכשיו? לשכוח. נשמע פשוט, אבל לא אני לא בטוח שאני יכול.

     

    אומרים שהזמן ירפא הכל. אצלי הזמן רק גורם להבין עד כמה היא חסרה.

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    רציתי לשקוע ברחמים העצמיים שלי
    צילום: ויז'ואל/פוטוס
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים