שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    צומת המוביל
    ראש השב"כ יובל דיסקין התנגד לעסקת השבויים עם חיזבאללה, ולא הקשיבו לו. הוא שלל את הסכם הרגיעה בעזה, ולא ספרו אותו. עכשיו הוא מתבטא נגד שחרור אסירים בכירים תמורת גלעד שליט - ולפני ששוב מתעלמים ממנו, יואב לימור חושב שעדיף לו פשוט להפסיק לדבר ולהתחיל לעשות. אחרי הכל, החמאס נוטה להזיז דברים מהר יותר כשפונים אליו במעשים

    הדיונים שהתנהלו בעניין עסקת השבויים האחרונה עם חיזבאללה, שהיו לא יותר ממבוא קצר לאלה שעוד יתקיימו בעניינו של גלעד שליט, חשפו בפני מקבלי ההחלטות - ומעט גם בפני הציבור - שניים שמתעקשים לומר את דעתם. אחד הוא ראש המוסד מאיר דגן, והשני הוא ראש השב"כ יובל דיסקין. אפשר לקבוע בלי שום היסוס שמדובר בשניים מעשרת האנשים החשובים והמשפיעים בישראל (לצד ראש הממשלה, קומץ שרים, הרמטכ"ל, נשיאת בית המשפט העליון והיועץ המשפטי לממשלה). אלא שבניגוד לכל אחד מאלה, לרבות דגן, דיסקין הצליח תמיד להישאר בצד. עמוק בין הצללים, גלוי אבל סמוי מאוד. חיפוש מהיר בגוגל, למשל, מעלה בערך 40 אלף אזכורים לשמו - רובם זוטות - וזה בהשוואה ליותר ממיליון אזכורים לגבי אשכנזי ו־325 אלף לדגן.

     

    אני לא יודע אם דיסקין מכיר את הנתון הזה, אבל אין לי ספק שהוא היה מרוצה ממנו מאוד. לא בגלל שהוא חושב ששב"כ צריך להיות בצללים (והוא כן), לא בגלל שהוא סולד מחשיפה אישית (והוא כן), אלא בגלל שהוא הפך את זה לאידיאולוגיה - ובמקרה שלו יש קו ישר שמחבר בין אידיאולוגיה לעקשנות. זה לא בהכרח רע, אבל במציאות המוטרפת של ישראל זה מציב אותך לא פעם בעמדת הנודניק הקבוע. דיסקין, עושה רושם, נהנה מהפוזיציה הזאת, שכמו תמיד - בעיקר כשמדובר בארגונים היררכיים וחשאיים - יש מי שמטפח אותה בשקדנות. לשכה, מקורבים, חברים, כל מי שדואג לך גם כשאתה מקפיד לא להיפגש עם עיתונאים. לזכותו של דיסקין ייאמר שהוא נשמר מאוד מפולחן האישיות האופייני כל כך למנגנוני האופל ולכמה מקודמיו; לגנותו נצטט כמה אנשים שאוהבים אותו באמת, ומאמינים שבגיל 52 הגיע זמנו להשלים עם העולם, להפסיק לנסות לעצב את המציאות ופשוט להכיר בה. עד שזה יקרה, אם בכלל, לפחות ננסה להכיר קצת את האיש שיושב כבר שלוש שנים על הכיסא הכי מוצל בישראל.

     

    משרון יוצא אחד

    כמה פרטי טריוויה על האדם שבזכותו אחמד לא מבקר לאחרונה בקניון: הוא נולד בגבעתיים, ובצבא שירת בסיירת שקד. אבי רונסקי, היום הרב הצבאי הראשי, היה המ"פ שלו. מוטי שקלאר, היום מנכ"ל רשות השידור, היה המ"כ שלו. אריק שור, מנכ"ל חוגלה־קימברלי, היה ועודנו החבר הכי טוב שלו. עד היום הקרובים לו ביותר הם חברי הצוות מהיחידה. מלבדם יש לו מעט מאוד חברים, בעיקר מהשירות. צ', ראש האגף הטכנולוגי בשב"כ, הוא הקרוב ביותר; וגם י', עד לאחרונה ראש המחקר וכיום ראש מרחב ירושלים; ו־ד', שעומד בראש אגף משאבי האנוש.

     

    אחרי הצבא שקל דיסקין להיות מאבטח מטוסים, ובסוף הלך לקורס רכזים. הערבים הכירו אותו בשם יונס, שאיתו הוא עשה את הדרך מתפקיד של רכז שטח בקסבה של שכם, דרך ביירות וצידון בימי מלחמת לבנון הראשונה, ובחזרה כרכז נפה בשכם, ג'נין וטול כרם. ב־1994, בגיל 38, הוא מונה לראש האגף הערבי, ושם גם הכיר את אשתו השנייה, א'. היום הם גרים ביישוב קהילתי קטן בשרון ויש להם שתי בנות קטנות - כן, ראש השב"כ מחליף חיתולים - שמצטרפות לארבעת הילדים הבוגרים של דיסקין מנישואיו הראשונים לחגית.

     

    ב־97' הוא סיים קדנציה באגף הערבי, ועמד להתמנות לראש מרחב ירושלים והגדה - הגדול והחשוב בין מרחבי השב"כ - במקומו של ישראל חסון. באותה תקופה הוא התגורר לבד בדירה קטנה במוצא, אחרי הפרידה מאשתו הראשונה. באחד הלילות, בדרך הביתה, הוא עבר תאונת דרכים קשה. הדעות חלוקות אם הוא נרדם או איבד ריכוז לרגע; מה שבטוח זה שהוא סבל משבר באגן הירכיים ונזקק לניתוח סבוך ולשיקום ממושך. מאז הוא מקפיד לעשות כושר (בעיקר מכשירים בבית), ולאחרונה גם רוכב על אופניים כשהמאבטחים מדוושים אחריו.

     

    למרות הפציעה הוא קיבל את מרחב ירושלים, וכעבור שנה זקף לזכותו את אחת ההצלחות המבצעיות המרשימות של השב"כ בשנות ה־90: חיסולם של האחים עאדל ועימאד עוודאללה, ראשי הזרוע הצבאית של חמאס בגדה. היום, כשמדי לילה נלכדים עשרה מחבלים רק בשלב המחשבה על פיגוע, זה נשמע רחוק מלהיות מלהיב; אז, בימים שכל פיגוע היה פיגוע וכל מחבל היה מיתוס, זה היה הישג היסטרי. חשובה ממנו היתה העובדה שלצד שני המחבלים, שחוסלו בשנתם בידי לוחמי הימ"מ, התגלה אוצר: ארכיון שלם המתעד את כל הפעילות הצבאית של חמאס בגדה. מה שנשאר לדיסקין לעשות זה לשלוח את האנשים שלו לגל מעצרים, החרמות אמל"ח וסתימת צינורות מימון - סדרת פעולות שהיו עשויות למוטט את חמאס בגדה, אלמלא פרצה האינתיפאדה השנייה ובכירי פעיליו שוחררו מהכלא הפלסטיני רק כדי לשוב ולזרוע טרור.

     

    כשזה קרה, דיסקין כבר היה סגן ראש השב"כ. הוא התלבט לפני שלקח את התפקיד, ולא בגלל שלא רצה, אלא כי חשש מתסמונת הסגן הראשון - זה שעושה את רוב העבודה ובסוף מפסיד את הירושה לסגן השני. בסוף הוא השתכנע. מקורביו טוענים שאבי דיכטר הבטיח לו להיות סגן יחיד בכל ארבע שנות הכהונה, כלומר יורש ודאי מהרגע הראשון. בפועל, אחרי שלוש שנים החליט דיכטר להחליף אותו בעופר דקל. דיסקין ביקש לפרוש, אריק שרון התערב. באמצע ביקור שערך באגף המבצעים בשירות, ראש הממשלה סינן במפתיע משהו על כך ששמע שדיסקין הולך הביתה. דיסקין נבוך, דיכטר רתח, שרון היתמם כדרכו.

     

    כעבור זמן הצליח דיכטר לבצע את החלפת הסגנים, אבל שרון הצליח למנוע מדיסקין לפרוש. בתום פגישה קצרה שהתקיימה בשדה התעופה, בשובו של ראש הממשלה מביקור בחו"ל, שוכנע דיסקין להמתין ולהתמודד על ראשות השב"כ. שרון לא אמר לו את זה במפורש, אבל במבט לאחור ברור שהוא החליט כבר אז מי יחליף את דיכטר בתפקיד. המלעיזים, ויש המון כאלה, טוענים שלדיסקין לא הזיקו הממשקים הקרובים שיש לו עם עמרי שרון - שרובם נוצרו בגלל שהרבה מחבריו לסיירת שקד הקימו את יחידת שלד"ג שבה שירת שרון ג'וניור, ומקצתם בגלל חברות קרובה ששניהם חולקים עם אדם מסוים (שלמען ההגינות אומר שגם אני אוהב אותו מאוד).

     


    צילום: רויטרס

     

    עופר דקל משוכנע שהקומבינות האלה עמדו בדרכו לראשות השב"כ. אני סבור שזה היה סגור מראש, ובכל מקרה, מי שפגע בו יותר מכל היה דווקא דיכטר. פחות משבוע לפני המינוי זומן דיכטר להתייצב בחווה, לדיון אחרון על יורשו. הוא הגיע מצויד בטבלה שבה פירט בהרחבה את מעלותיו ומגרעותיו של כל אחד מהמתמודדים, דיסקין ודקל. דיכטר נמנע מלקבוע במי הוא תומך, אבל הרשימה אמרה הכל: אצל דקל היו הרבה יותר פלוסים ממינוסים. שרון שמע, ובסיום הפגישה הודיע שדיסקין ימונה לתפקיד.

     

    אתה לא תחשוב לי

    הדיון ההוא בחוות השקמים לא רק קבע את זהות היורש של דיכטר. הוא גם סימל את שיאו של חוסר ההערכה שרחש בלשכת שרון, מתחת לפני השטח כמובן, לראש השב"כ היוצא. דיכטר יטען שהכל הבלים, ולראיה העובדה ששרון לקח אותו למפלגת קדימה; האמת היא שמדובר בהחלטה פוליטית מחושבת וצינית, שנולדה מהפופולריות הציבורית של דיכטר ומהרצון לסכל את הליכתו למפלגה מתחרה, שראשיתה בשנים הקשות של האינתיפאדה.

     

    מקורבי שרון לא אהבו את העובדה שדיכטר נוהג להתפלפל בדיונים על עניינים כמו עתידו של חמאס, וכינו אותו מאחורי גבו "ראש השב"כ המדיני". לדיסקין, שהיה אז סגנו, הם קראו "ראש השב"כ הצבאי" - על שום עיסוקו בתכלס, כלומר בלהרוג ערבים. לא קשה להבין מכאן למי היתה נתונה חיבתו של שרון, אדם שלא הסתיר אף פעם את דעותיו בנוגע לדרך הטיפול הרצויה בשכנים ובשכונה. וכדי להבטיח שדיסקין יישאר במערכת, אחרי הסגנות ולפני הירושה, הוא דאג לחבר אותו לקולגה אחר - מאיר דגן, שבדיוק אז החל את תפקידו כראש המוסד.

     

    העילה הרשמית להגעתו של דיסקין למוסד היתה "כדי לייעץ". האמת היא שדגן, בעצת שרון, הביא אותו לשם כדי שיסייע לו להוציא את הארגון מהסטגנציה המבצעית שבה היה נתון מאז החיסול הכושל של חאלד משעל בירדן. תפקידו של דיסקין בכוח היה להנחיל גם למוסד את "תפיסת הסיכול המשולב" שהגה, עיצב והוביל יחד עם סגני הרמטכ"ל גבי אשכנזי ודן חלוץ, בתקופה שמחבלים מתאבדים היו דבר שבשגרה וישראל מנתה מאות הרוגים מדי שנה מפיגועי טרור.

     

    התפיסה הזאת היא היום הנדבך החשוב ביותר במלחמה בטרור. תחת דיסקין כראש שב"כ היא גובשה לפני כשנתיים לכדי תורה שלמה, כתובה וסדורה, עם מטה ייעודי שאחראי ליישומה ולשיפורה. בגדול היא נועדה לכך שהמחבל שבקצה לא יבצע פיגוע, אבל מתחת לזה מאורגנים כל הגורמים והגופים (מהיחידות המבצעיות ועד ללוגיסטיקה ואפילו לאבטחה) ומקיימים אינטגרציה בין־מערכתית, כשכל צד מביא לתוכה את יתרונותיו ועובד מול הגורמים האחרים בשקיפות מלאה. כך, במקרים של סיכולים ממוקדים שאותם מוביל השב"כ, יושבים בחמ"ל נציגי המבצעים, השטח והאיסוף של השב"כ, ולצידם נציגי מודיעין וחיל האוויר מצה"ל. זה מבטיח שכל המידע, כל הדעות וכל הבעיות יהיו על השולחן בזמן אמת, וזה מבטיח גם שלאורך זמן יצמצמו הגופים את התחרות ביניהם, יקטינו אגו ויגדילו ראש.

     

    כצפוי, מה שהתחיל בקשר בין סגנים לראשי אגפים המשיך לחלחל למטה. היום עובדים רכזי שטח ישירות מול מח"טים ומג"דים, מה שמקצר מאוד את תהליך המודיעין־מבצע־סיכול. התוצאה הישירה של כל זה, ביחד עם גדר ההפרדה, היא ירידה דרמטית בהיקף הטרור - מכמעט 500 הרוגים ב־2002 ועד לאפס ב־2007 (בפיגועים מיהודה ושומרון לתוך תחומי הקו הירוק). התוצאה העקיפה היא ההאשמה הקבועה שמופנית כלפי השב"כ כאילו הוא "ארגון קשיתי" - כזה שלא רואה את הסיטואציה בכללותה, אלא בוחן את המציאות רק דרך הקשית הצרה של סיכול הטרור.

     

    פרדוקסלית, דווקא כהונתו של דיסקין היא הנפגעת הישירה משני אלה. הצלחתו כסגן היתה כל כך מהדהדת (הקרדיט מגיע גם לדיכטר שניהל, ולדקל שירש אותו במרחב ירושלים ואחר כך בסגנות), שכראש שב"כ נותר לו הרבה פחות טרור, ומכאן גם הרבה פחות אמפתיה ציבורית והילה סיכולית. בזמן הפנוי שנותר משקיע דיסקין בחיזוק מבני של השירות, לרבות הצד המחקרי־מחשבתי, מה שהפנה אליו לא מעט ביקורת ולגלוג בנוסח "הארגון הקשיתי התחיל לחשוב ולהביע דעות". יש בכך לא מעט קנאה וצרות עין של מתחרים, בעיקר בצבא, שלא אוהבים את הלבלוב המחשבתי אצל האח הקטן בקהילייה. בעיקר כשזה מלווה גם בהבעת עמדה נחרצת בשאלות כמו האם כדאי או לא לבצע מהלך מסוים, או מה הסבירות לכך שאירוע יקרה או לא. נחרצות זה בניגוד למדיניות.

     

    שליט עכשיו

    המודיעין הישראלי, צרוב מלחמת יום הכיפורים ולקחי ועדת אגרנט, מקפיד לדבר בכפל ולעיתים בשילוש לשון, ותמיד־תמיד נמנע משורה תחתונה פסקנית. חטיבת המחקר באמ"ן שיכללה לכדי אמנות את השימוש במושגים כמו "לא מן הנמנע ש־", בעיקר כדי לכסות את עצמה למקרה שהקיצוני או הבלתי סביר יקרה. המשמעות המעשית היא שהקברניט לא מקבל סרגל מחשבתי סדור שיסייע לו בקבלת החלטות, אלא הערכות שמקיפות את כל האפשרויות ובסופו של דבר נועדו להגן על המודיעין מפני כישלון.

     

    מזה בדיוק מנסה השב"כ להימנע, ותחת זאת הקפיד המחקר שלו לנפק שורות תחתונות יותר ברורות. לא שתמיד הם צדקו. ניצחון חמאס בבחירות לרשות הוא דוגמה אחת, השתלטות חמאס על עזה ביוני אשתקד היא דוגמה מובהקת יותר. ועדיין, גם אם ההערכות היו אחרות, מדויקות יותר, ספק אם הן היו גם משפיעות על המציאות. בסופו של דבר השב"כ הוא רק אחד משלושה ארגונים שנותנים הערכות - אם לא כוללים בחשבון הזה את משרד החוץ - והוא נטול העוצמה של צה"ל או ההילה של המוסד.

     

    במצב הדברים הזה, בכל הקשור לקבלת החלטות נשען השב"כ בעיקר על ראשו. אם הראש חזק, דומיננטי, מוערך - הארגון משפיע ורלוונטי; אם לא, שומעים אותו אבל לא סופרים. כראש שירות, דיכטר היה פוליטיקאי. דיסקין הוא ראש בקיר. יש לו נטייה לא תמיד מובנת לריב עם כולם, להתווכח, להתעמת על דעתו, גם אם מולו עומד ראש ממשלה או שר ביטחון. הרבה פעמים זה ראוי להערכה, בפעמים אחרות זה מיותר. בצד הזכות נאמר שהוא באמת לא עושה חשבון לאף אחד מלבד למצפונו המקצועי, אבל יש גם צד שני: רבאק, החיים כאן יותר מדי מורכבים ומעורבבים מכדי שיהיה אפשר לנפק להם תמיד פתרונות פשוטים וברורים.

     

    הדוגמה הכי טובה לקבלת החלטות במציאות הישראלית המורכבת היא עסקת השבויים עם חיזבאללה. דיסקין התנגד בעיקר כי חשש מההשלכות על הסיכוי לשחרר את גלעד שליט. הוא דיבר גם על פגיעה בכושר ההרתעה ועל העובדה שהערבים ילמדו לקח בעייתי מכך שישראל מוכנה לשחרר אסירים חיים תמורת גופות, אבל בבסיס הדברים עמד גלעד שליט. וכאן הבעיה: בעניין שליט, יובל דיסקין גר בבית זכוכית.

     

    השב"כ אמנם העביר בזמנו לצה"ל התרעה על חטיפה מתוכננת בגזרת כרם שלום, אבל היא לא היתה מפורטת עד כדי כך שתאפשר סיכול. נכון שהאחריות העיקרית למה שקרה באותו יום היא על צה"ל - אבל מרגע שהיתה חטיפה, השב"כ אחראי להביא מידע על החטוף, איפה הוא נמצא ומה מצבו. כשיש מידע כזה על השולחן אפשר להחליט מה לעשות. שנתיים וחודש עברו מאז נחטף שליט לעזה, מרחק קילומטרים ספורים משטח ישראל, ועדיין אין מידע כזה. השב"כ טוען שהבעיה היא לא של מודיעין אלא של נגישות; זה נכון חלקית, כי יש רק חלקי מידע ולא תמונה מודיעינית שלמה ובהירה, אבל גם בזה אשם הארגון עצמו, שלא התכונן כראוי ליום שאחרי ההתנתקות מעזה.

     


    "יש, בורקיטוס!" (צילום: אימג' בנק / GettyImages)

     

    בואו נשים בצד את הסיבות ונתמקד בעובדות: לישראל אין כרגע שום אלטרנטיבה פרט לניהול משא ומתן, ותשלום מחיר כואב בתמורה להחזרתו של שליט. דיסקין - שכבר הודה שכל הפרשה הזאת היא תקלה של השב"כ - מגלה קו קשוח ובלתי מתפשר בסוגיית שחרור האסירים, שתמציתו לא לשחרור אסירים כבדים, לא לשחרור רוצחים המוניים מהתקופה האחרונה, לא לשחרור ליהודה ושומרון. ואם שני הלאווים הראשונים ברורים, השלישי דורש הסבר.

     

    מאז מבצע "חומת מגן", לפני יותר משש שנים, ישראל מכסחת ברציפות את מדשאת הטרור בגדה. מדי לילה נעצרים עשרות מחבלים שנחקרים ומספקים מודיעין על אלה שייעצרו בלילה הבא. ככה סוכלו אלפי פיגועים, ככה נמנעה צמיחתן של תשתיות רצחניות שיחליפו את אלה הכלואות בישראל. דיסקין בטוח ששחרור של מאות מחבלים כאלה לגדה יוביל לפריחה של חוליות רצחניות, שמיד יגבו חיים של המוני ישראלים. הרי מדובר במחבלים שיודעים להתנהג כמבוקשים ולהסתתר תקופות ארוכות, שיודעים לגייס מתאבדים ולהכין מטענים, ששום היגיון לא ישבש את רצף מחשבתם החבלני. ועוד לא דיברנו על כך שתשתית חמאס חדשה בגדה תמוטט גם את אחרוני השרידים שנותרו מהממשל של אבו מאזן, ותותיר אותנו בלי אלטרנטיבות מדיניות של ממש.

     

    יש לא מעט היגיון בטיעונים האלה, בוודאי כשמצורפת אליהם גם הצעה מעשית: לשחרר אסירים, ואפילו רוצחים ("ישנים", כאלה שיש סיכוי לשיקומם), אבל רק לעזה - כי שם הרי כבר חיים 10,000 מחבלים, אז עוד כמה מאות לא יעלו או יורידו - או לחו"ל, כפי שנעשה ב"הסכם המבוקשים" שהתבצרו בכנסיית המולד בבית לחם. הצעות מעניינות, ללא ספק, רק שיש איתן בעיה אחת: כנראה שחמאס לא יסכים להן.

     

    הרצועה והביטחון

    מכיוון שאי אפשר לנהל את המו"מ בכיוון המועדף על ראש השב"כ - ובעיקר מכיוון שאת גלעד שליט צריך להחזיר הביתה - אנחנו חוזרים לעניין של פרגמטיות מחשבתית שלעיתים חסרה לדיסקין, או של פרגמטיות מבצעית, שבה הוא אמור להצטיין. וכאן היה מצופה ממנו להוביל מהלך שיעביר את הבעיה לצד של חמאס. למשל, סדרת מבצעים מיוחדים שתוביל לחטיפת נכסים מדיניים וצבאיים, דוגמת שרים או בכירי הזרוע הצבאית. זה אפשרי. כבר עשינו דברים מסובכים מאלה בגזרות הרבה יותר מסובכות מעזה.

     

    לשב"כ אין אמנם את המשאבים הדרושים (יחידות, אמצעי לחימה, מטוסים) כדי להרים מבצעים כאלה, אבל יש לו נוכחות מספיק משמעותית כדי לדחוף אותם קדימה. וכמו שלפני חמש שנים ויותר הוא הצליח לעשות את זה בסוגיית הסיכולים הממוקדים, אין סיבה שייכשל הפעם. זה לא יקרה מהיום למחר, אבל כדי שזה יקרה בכלל צריך לפעול, ללחוץ, לשכנע. אפילו לעבור דרך קירות - ובזה, אומרים, דיסקין מצטיין. משקלו האישי אצל ראש הממשלה אולמרט אמנם אינו גדול כשהיה אצל שרון, אבל קשה מאוד לרסן ראש שב"כ שועט; ולנו, הישראלים שרוצים להמשיך לחיות כאן, רצוי שישעט. במגבלות החוק, בשכל, אבל בהחלט בלי לוותר.

     

    אלא שלפעמים התחושה היא שדיסקין לא שועט מספיק, או שהוא דוהר בלי כיוון ברור. ולא פחות בעייתי מאלה, לפעמים נראה שלראש עצמו אין יכולת להוביל אחריו את הגוף.

     

    אפשר לראות היטב את בעיית המנהיגות של דיסקין דרך הפריזמה של הרגיעה בעזה. תקופה ארוכה דחף השב"כ (וגם צה"ל) לקיום דיונים אסטרטגיים אמיתיים, שבהם תקבע ישראל מה היא רוצה לעשות ברצועה: מבצע ארוך, מבצע קצר, רגיעה, הסלמה מבוקרת. הדרג המדיני לא שש לקיים את הדיונים, מחשש שיידרש גם להחליט. כרגיל, מי שסבלו בינתיים היו האזרחים, שחטפו קסאמים ומרגמות ולא קיבלו שום פתרון פרט להבטחות ללא כיסוי.

     

    בסוף הלכה ישראל על רגיעה. דיסקין התנגד, בעיקר מחשש שהשקט יאפשר לחמאס לבצע קפיצת מדרגה צבאית, כלומר להתחמש בעוד טילים ארוכים יותר, בעוד מטענים קטלניים יותר, בעוד חומרי חבלה ומומחים ואמצעים חדישים. בפשטות, להפוך את עזה ללבנון. הוא הזהיר שכל יום של שקט הופך את המבצע, שללא ספק יבוא, להרבה יותר קשה ומסוכן לכוחות בשטח ולאזרחים בעורף. הוא ניתח את החלופות והראה לשיטתו שמבצע מוגבל הוא אמנם חלופה רעה, אבל הכי פחות רעה, והזכיר לכולם את התנגדותם ל"חומת מגן", את חששותיהם המוקדמים ממה יהיה ועד כמה ברור היום לכולם שלא היה אפשר בלי. והוא לא הצליח לשכנע. על פניו זה בסדר: הרי מדובר בדמוקרטיה ולא בדיקטטורה צבאית. ולמרות זאת, זה מטריד.

     

    אם איש המקצוע מספר אחת שלנו לענייני מחבלים ופיגועים לא מצליח במשך שנה לקבל אפילו אישור אחד לסיכול ממוקד משמעותי בעזה, אם הוא לא מצליח לשכנע בגודל האיום ובמה שנגזר ממנו, אז יש לנו בעיה. יכול מאוד להיות שהבעיה היא אצל הפוליטיקאים, שנוטים לדחות החלטות קשות שכל כולן חלופות רעות. עדיף שזה יהיה ככה על פני האפשרות האחרת - כלומר שאותם פוליטיקאים לא סומכים על השב"כ ועל צה"ל שיספקו את הסחורה.

     

    בשורה התחתונה, זה די ברור, דיסקין צודק. אנחנו נגיע לעזה, למבצע גדול וממושך. הטיעון היחיד בעד רגיעה הוא שבערבו של יום נוכל לומר ביושר, לעצמנו ולעולם, שעשינו הכל וניסינו כל דבר. וכשהיום הזה יגיע, יידרש השב"כ לכל יכולתו המודיעינית והמבצעית, ופחות לזאת המחקרית־מחשבתית; אם תרצו, דיסקין יצטרך לחזור להיות הסגן של 2002 ופחות הבוס של 2008. בסביבתו נשמעות טענות שהוא צריך סגן בדמותו כדי שזה יקרה. מאחר שמינויים הם לא הצד החזק שלו (כשיפרוש בעוד שנתיים הוא יותיר אחריו ארגון חזק ובריא, אבל בהחלט ייתכן שבלי אף יורש מבפנים), כנראה שהוא יידרש להסתמך בעיקר על עצמו - ואנחנו עליו.

     

    יובל דיסקין, שיהיה ברור, לא יצליח לגדוע את הטרור לגמרי. כנראה שגם לא להכריע אף אחד מאויבינו. תמיד יקום המחבל התורן שהתנגש לילה קודם באלוהיו וקם בבוקר בטירוף. תמיד תהיה הפרצה שדרכה יסתנן המחבל לפיגוע האחד שלא סוכל. תמיד תהיה התקלה הטקטית של כוח בשטח, שעלולה להפוך לבעיה לאומית אסטרטגית. אבל כמו שידידו דגן עשה במוסד, לעיתים מבצע קטן וממזרי יכול להפוך את התמונה ולהעלות חיוך רחב אצל מדינה שלמה. ואת זה דיסקין יכול וצריך לעשות. הגיע הזמן.


     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    "להגיע לאחמד זה קל, נסו להגיע לשערות מעל האוזן"
    צילום: רויטרס
    הישיבון
    מומלצים