שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    ים של דמעות

    "זה מה שטוב כשאבא שלך חוטף התקף לב ראשון ואחרון בגיל 51. את לא מספיקה לראותו מזדקן, מאבד שיער, צלילות ותכלית ומחליפם בתבלולים ובמבט מזוגג. בזיכרונך שקפא הוא לנצח יישאר צעיר, יפה בלורית, אפילו בלי חוטי שיבה". קטע מתוך "עד סוף הים", הרומן החדש של סמדר שיר

    כאחת מאבני המדרכת שותקת עירית בעומדה מול דלת הזכוכית של קולנוע "רב חן". וכמותן, היא נוצרת סוד. מעולם לא עלה בדעתה לבקש שיפתחו בפניה את הדלתות כדי שתוכל לבצע את הטקס הפרטי של בוקר יום ראשון, ויודעת שגם אם יוסר המנעול לא יהיה בה הכוח להעפיל אל גרם המדרגות.

     

    שלום אבא, היא אומרת מנקודת התצפית הכאובה, המוכרת, ואחרי שגמעה את התריסים המורדים של אשנבי הקופות היא פוסעת לאחור כפי שנהג אביה להתרחק מארון הקודש. את הגב אין להפנות. בצעדים קטנים, מבלי להתיק עיניה מהדלת, היא מחשבת דרכה לעבר עץ הפיקוס שפֵגותיו הציפו את הרחוב בכסות של זפת וממנו אל ספסל האבן. ומתיישבת.

     

    אז מה העניינים, אבא? איך שם, בגן עדן? פגשת חבר? דייר חדש או נשמה אובדת? האם גם שם, למעלה, קוראים לך "יוסק'ה גרעינים", כינוי שהמציאו לך ילדי בית הכנסת, משום שבכיס השמאלי אגרת את השחורים ומהכיס הימני שלפת את הלבנים, המשובחים, אשר מהם חילקת רק חצי חופן? קולות הפיצוח ליוו את תפילת השבת ואמא, ממרומי עזרת הנשים, היתה זועפת. כל כך הרבה כסף אתה משאיר, מדי יום שישי, בעגלת הפיצוחים שחנתה בריינס פינת שדרות בן גוריון, אשר באותם הימים עוד נקראו שדרות קרן קיימת. מתקציב גרעינים של חודש היה באפשרותה להוסיף שלוש שעות שבועיות לעוזרת.

     

    אז מה קורה, אבא? אל תתעלם ממני. מספיק התעלמת כל השנים, כשהיית חוזר מהעבודה בשעת ערב, קובר את פניך בעיתון וטורף בלי משים את השניצל והסלט. אפילו בלי רוטב. אבא, קיבלתי מאה בחשבון, התגנבתי למטבח ואתה רק המהמת. בסדר. אבא, קיבלתי טוב מאוד בחיבור, התיישבתי מולך, ואתה רק הנהנת. בסדר.

     

    אז עכשיו, אבא, עשה טובה ואל תהנהן לי. תן סימן שאתה שומע אותי. רמז.

     

    במסעדה הצמודה מתחילים לגלגל כדורי פלאפל. ריח הטיגון מעקצץ בנחיריה, אך היא מתעלמת. הלוואי שיכלה להעלים עצמה גם מהזוג הקבוע שמגיע משמאלה - נפתלי והמטפלת, היא בגופייה ובמכנס קצר והוא עם שלייקעס מעל חולצה מעומלנת. נפתלי, בעל חנות התכשיטים שכבר נסגרה מזמן, נהג להתפלל בבית הכנסת של אביה ותרומה נדיבה העלה בכל פעם שהזמינו הגבאי לברך על התורה. צעדיו המתקרבים החזירו אליה את ניחוח השושנים המתקתק שנדף מבתי השחי המיוזעים של אשתו המנוחה. בילדותה האמינה שעליה נכתב הפסוק "בעגלא ובזמן קריב" שכן, בכל חג התייצבה עם תינוק טרי או עם עוּבּר שבקרוב ייוולד ויועבר לעגלה, ועם כל צאצא שהעמידה לבעלה היא קיבלה ממנו יהלום עד שלא נותר מקום באצבעותיה הנפוחות ואת האחרון היה עליה לענוד על תלתלי הפאה. קהילת המתפללים רגשה כשבנם הבכור, אלישע, שלמד שנתיים מעליה, היה הראשון שהוריד את הכיפה - הוויבערס קראו לזה "הִת פש טק" - ועכשיו נשען נפתלי הקשיש על פיליפינית מסורה, שטורחת לנגב את המושב המעוגל מאגלי הטל של השחר בטרם ינחת עליו כגוש בשר. שותק.

     

    זה מה שטוב כשאבא שלך חוטף התקף לב ראשון ואחרון בגיל חמישים ואחת. את לא מספיקה לראותו מזדקן, מאבד שיער, צלילות ותכלית ומחליפם בתבלולים ובמבט מזוגג. בזיכרונך שקפא הוא לנצח יישאר צעיר, יפה בלורית, אפילו בלי חוטי שיבה.

     

    אבל בגיל חמישים ואחת, אבא? מה כל כך בער לך להגיע למעלה? ולמה דווקא באולם הקולנוע ברחוב דיזנגוף שאפילו האמבולנס התקשה לפלס אליו דרך? ולמה במדרגות הכניסה? מה, לא יכולת לחכות עד סוף הסרט?

     

    פעם, ביושבה כך, מנהלת שיחת חולין עם האיש שהרגילה לכרסם אהבה במשורה, מצאה עצמה בסיור מודרך אל העבר. "נסו להתעלם מפיח האוטובוסים ומפחי הזבל", חדר לאוזניה קול צייצני כשל מורה. האדריכלית ג'ניה אוורבוך, סיפרה המדריכה, עיצבה את הבתים מסביב לכיכר אשר נקראה על שמה של צינה דיזנגוף, רעיית ראש העיר הראשון של תל אביב. כשהיתה בת אחת עשרה התאהב בה מאיר וכיעקב אבינו המתין לה שבע שנים עד שבשלה לנישואים, אך בתם היחידה, הוסיפה, נפטרה בינקותה וכך נגדעה השושלת. ולשמע רחש ההפתעה שהשמיעו המאזינים - מה היו אומרים אילו ידעו שמאיר דיזנגוף ניהל סיפור אהבהבים עם ערבייה מטנטורה בעודו ממתין לאהובתו המתבגרת - הצביעה המדריכה על המרפסות הארוכות שעוטפות את המבנים והסבירה כי קירותיהם שימשו כמעטפת של צל מפני השמש. כשנבנתה הכיכר, בשנות השלושים של המאה הקודמת, עמדה במרכזה בריכת מים עגולה, עם מזרקה, וסביב לה נרקמו טבעת דשא ושביל כורכר, ושוב טבעת דשא. "זוכרת", סיננה. לעצמה.

     

    "את בת המקום?" התלהבה המדריכה, ולמראה ניצוץ הסקרנות מיהרה עירית לנוס על נפשה. בטקס של ראשית השבוע שהיא מקיימת באדיקות כבר יותר משני עשורים אין לה צורך בקהל. אפילו שושי, אחותה הגדולה ומזכירתה הנאמנה, יודעת שביום ראשון היא לא מגיעה לעבודה לפני עשר מפני שהיא מענה את גופה בתרגילי כושר. אין צדק. המנהלת יכולה להרשות לעצמה שעתיים של ריצה על הליכון וכפיפות בטן ואילו היא, הבוגרת, עובדת מתשע עד חמש מפני ש"מישהו חייב לענות לכל הטלפונים האלה".

     

    רק עוז יודע שלא במכון הכושר היא מסתגרת בכל ראשון בבוקר. אמנם אין זה סוד, כאותם מסמכים שהיא מצפינה בכספת של המשרד, מאחורי הדפס של נחום גוטמן ופוסטר של הסעודה האחרונה שמוסגר, ואם תתעקש שושי לברר מה מעשיה אולי יהיה בה האומץ לומר, חד וחלק, 'הלכתי לבקר את אבא, לא, לא בבית הקברות, שם יש רק אבן, הלכתי למקום שבו כשלו רגליו וחדרי לִבּו פירפרו ונעצמו עיניו'. אולם אחותה מעולם לא חקרה, ודווקא ההבנה שגילתה כלפי מאמציה לשמור על הגזרה החריפו בעירית את הדחף להתגרות במזל. בימים בהם נקבעו לה פגישות חשובות לשעה עשר הסתפקה בשהות בת חצי שעה מול הדלת המוגפת. בימים אחרים, כשלא מיהרה, נתנה לרגליה להוביל אותה אל סיור אנדרטאות פרטי. לפעמים ימינה, לעבר בית הכנסת "גבורת ישראל" שבבוגרשוב פינת פינסקר, מתחת למסעדה שמוכרת סטייקים לבנים לתפארת, ולפעמים שמאלה, אל דיזנגוף פינת אסתר המלכה, לנקודה שבה נדרס כלבו השחור של אביה, שהובא לכרך הסואן מהמפעל שנסגר לרגל חופשת פסח הממושכת. כלב שמירה הוא היה ואת הגנבים שניסו להסתנן למפעל הבריחו נביחותיו, בעודו אזוק לשרשרת, אבל את מעבר החצייה לא זיהה ונמרח למוות.

     

    "פרעה" קרא לו אביה. ואמה, שתיעבה כל מה שלא הלך על שתי רגליים, כמעט מעדה מהסולם שעליו טיפסה, בערב פסח, כדי להצפין את כלי החמץ בבוידעם. "מה זה?" נהמה. "כלב", פירש אביה בנועם ורכן אליו: "פרעה, תגיד נעים מאוד". אבל אמה לא נסחפה בחוש ההומור. "פרעה?" נשמטו מידיה הצלחות, "לא פה!"

     

    מאסתר המלכה, בהליכה מזורזת, ממשיכה עירית לדב הוז. גם שם אורב לה זיכרון. אנס סדרתי הסתובב בעיר והיא, חיילת משוחררת שעקרה לדירת סבתה, חששה לישון בגפה. בלומה, השכנה מקומת הקרקע, רווקה מזדקנת שהקיפה עצמה בסורגים עבים שעל פיתוליהם נתלו עציצים, נסעה לבקר את אחיה בירושלים והציעה להשאיל לה, ללילה אחד, את אחיינה, סטודנט למשפטים בסוף שנות העשרים, אשר מאז האונס הראשון ישן אצלה כמאבטח אישי. "ואל תגידי לי 'לא תודה', את עוד תגידי לי המון תודות", התרתה בה בלומה. "בזכות האנס, כל לובש מכנסיים הפך למצרך מבוקש. יש לו רשימת המתנה". ולמראה ההיסוס שבצבץ על פניה נסוגה השכנה הטובה. "טוב, אם את לא קופצת על המציאה אז אני אשלח אותו לדיירת מהגג".

     

    לבסוף נעתרה. והוא הגיע בתום יום לימודיו, גוץ כסופגנייה, רק בלי ריבה. ובלי תיק ג'יימס בונד אופנתי שהיה אז פריט חובה אפילו עבור אחרון הלבלרים. את ספריו ומחברותיו צרר בתיק פשוט, דמוי עור, שאותו נשא מחדר לחדר. גם לשירותים. "מיכאל קמינסקי", הושיט אליה יד לחה - בפגישתם הראשונה עדיין לא ידעה שכל גופו נשטף במפלי זיעה כשהוא מתרגש - "אבל כולם קוראים לי מיקי".

     

    הכינה לו ספגטי עם פטריות בשמנת. היה לו טעים? חקרה אותה אמה בבוקר המחרת, ועירית ענתה: "הוא אכל יפה והשאיר צלחת נקייה, כמו שאת אוהבת".

     

    "זה לא אומר שום דבר", פסקה אמה. "יכול להיות שהוא סתם היה מורעב. בפעם הבאה תשאלי אם הוא רוצה תוספת". ועירית תהתה אם בכלל תהיה פעם נוספת.

     

    חודשיים אחרי שנלכד האנס, שהתגלה כילדון שדוף ובעל פנים מחוטטים, שבר

    מיקי את הכוס באולם בית המהנדס, הסמוך לצומת דיזנגוף ארלוזורוב, שאליו היא מתקדמת. כולם אמרו לה שרק שמלת כלולות תמחה את הדמעות מעיני אמה, לפחות לערב אחד, ושתיקתו הקמצנית גרמה לו להצטייר בעיניה כהעתק דהוי של אביה, ממנו למדה ששני סוגי גברים יצר בורא עולם: אלה שמדברים על אהבה ואלה שאוהבים, את אלה שרק מדברים על עדיין לא פגשה. ונסחפה לשמונה שנות נישואים. הוא הציב שלט מוזהב על דלת המשרד שפתח, "עורך דין ונוטריון מוסמך", ועד שיעלה בחכתו דגים שמנים בדק את הזמנות הקייטרינג שהיא הדפיסה במכונת הכתיבה הישנה, הרמס בייבי, עם טיפקס למחיקת שגיאות כתיב. כסף למזכירה לא היה לה, ובמו ידיה בנתה חברת הפקות המתמחה בארגון אירועים גסטרונומיים מפני שאוכל היה עבורה הרבה יותר מתערובת מזינה המשמשת להשתקת קרקורי הבטן. היא ראתה בו שפה ותרבות, "סימפוניה של ניחוחות ותבלינים", גילתה לכתבת שבועון הנשים שנשלחה לקושש מתכונים מהיריד הראשון שפתחה, "וגם טנא עמוס זיכרונות אישיים".

     

    את אמנות הבישול לא ירשה מאמה, אשר נהגה להעמיד סיר אורז פשוט לפני צאתה לעבודה במרכז הקליטה, ובערב חג פינקה את המשפחה בעופות כשרים ומכובסים למהדרין מ"ניו יורק", אשר לא דמו להמבורגרים שעירית חמדה בסתר ב"קליפורניה" של אייבי נתן, ספן השלום. בכל פעם שגילתה טעם חדש היא חגרה למותניה סינר, וכמדענית השואפת להמציא תרופת פלא החלה לרקוח, לאלתר ולבחוש. אפילו מהלילה שבו נפטר אביה על מדרגות הקולנוע, לפני פתיחת המסך, היא זוכרת את טעמו של מרק האפונה הסמיך שבישלה למקרה שיחזרו הביתה רעבים. וכשאמה חזרה בלעדיו, מגוּבּה באחיה ובשני שכנים מהבניין, ואמרה לה "אבא איננו, הלך", היא הרימה את מכסה הסיר, קירבה את הכף לשפתיה ועיוותה אפה בסלידה.

     

    "עד סוף הים" מאת סמדר שיר, 365 עמודים, הוצאת ידיעות אחרונות.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים