שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    איכה חרב הבית?
    ערב ט' באב ומגילת איכה שואל אבי רט איכה חרבו הבתים בירושלים ובגוש קטיף ואיכה ישכיל העם לקום מתוך החורבן

    "ביתו של האדם הוא מבצרו" - זה איננו עוד פתגם או איזו קלישאה. ביתו של האדם הוא מבצרו זו מהות הקיום והחיים. לא לחינם כל כך הרבה נכתב, מושר, מצוייר, מוסרט ומוקלט בנושא הבית.

     

    4 הקירות אינם רק 4 קירות פיזיים. הבית הוא לא רק מקום טכני ממנו יוצאים בבוקר ואליו שבים בלילה. עם כל הכבוד לבית המלון הכי מפואר - אין כמו בבית. הבית הוא מקום של חיים, של התהוות המשפחה, הערכים, החינוך, חוויות הילדות והנעורים, הדינמיקה המשפחתית, ואי של יציבות במציאות של אי יציבות.

     

    בבית מתנהל דיאלוג בין דורות, בין רצונות, בין אנשים, בין סדרי עדיפויות. מהבית עולות מנגינות, ריחות, תבשילים ומאכלים, זמירות שבת וחג, וכן. גם קדושה הוד והדר. הכל יש בבית. כל זה נכון לגבי הבית הפרטי, ונכון גם לגבי הבית הלאומי - בית המקדש.

     

    הדמעות מתערבבות

    ערב ט' באב - מתערבבות הדמעות אלו באלו. על חורבן הבית הגדול והקדוש שהיה בירושלים, ועל חורבן הבית הקטן והנעים שהיה בגוש קטיף.

     

    1940 שנה לחורבן בית שני. 3 שנים לחורבן בית גוש קטיף. יש שיגידו 'להבדיל' ויש שלא.

     

    1937 שנים ביניהם - אבל השנאה כאילו אותה שנאה. שנאה של חינם.

     

    1937 שנים ביניהם - והעיוורון הוא אותו עיוורון, האטימות אותה אטימות, והשבר הוא אותו שבר.

     

    לקחנו את בית המקדש והרסנו אותו במו ידינו. בהתנהלות לא אחראית. בשחצנות וכוחנות. במחשבה שאנחנו יודעים הכל ומי יכול עלינו. לקחנו את גוש קטיף ובאותה שחצנות וכוחנות - הרסנו והחרבנו.

     

    שלוש שנים חלפו. כמה צער וכמה שבר וכאב מאותה עקירה פושעת ונוראה. כמה משפחות איבדו את עולמן, את שפיותן, את כבודן ופרנסתן. כמה בתים נהרסו, אנשים שנפטרו, זוגות שהתגרשו ומשפחות שהתפרקו. כמה ביזיון בזריקת האנשים לרחוב, ללא פיתרון, ללא כתובת, עדיין באתרי הקרוואנים.

     

    היתה לנו פנינת חמד ביד וגוש קטיף שמה. הכל היה בה - חקלאות, תורה, קהילה, חסד, אהבת אדם וארץ, יחסי רעות ושכנות, מאור פנים ונוף מדהים. ציונות ויהדות הילכו בה שלובי זרוע.

     

    והנה אנחנו - ברשעותנו ובטיפשותנו, כמו תקף אותנו איזה חיידק אלים או מחלת נפש בלתי מובנת - הרסנו הכל במו ידינו. המראות הללו של טורי החיילם בשחור, של זעקת הילדים ושירת הבנות, של הדחפורים ושל החורבן לא יעזבונו לנצח, כל עוד רוח חיים באפינו.

     

    איכה?

    איכה ישבנו ושתקנו. איכה היתה לאדישה קריה נאמנה. איכה מנהיגינו שיטו בנו. איכה נעלמה הערבות ההדדית. איכה נתן עם ישראל לפשע הזה של עקירת אנשים טובים ויקרים, חפים מכל פשע - מביתם.

     

    אמרנו, הזהרנו. התרענו. הפגנו. בכינו. זעקנו. צעדנו. הנפנו. וכלום לא קרה. אותה הדומיה וגם אותה התפאורה.

     

    שלוש שנים אחרי. המצב הבטחוני נהיה רק רע יותר. הכאוס הפוליטי מאיים להפיל את שרידי החלקות הטובות שעוד נותרו בנו. החיזבאללה רק מתחמש ומתחזק. עזה הפכה למדינת טרור וחמאס. החברה הישראלית מוכה וחבולה, חסרת לכידות ועוצמה חברתית.

     

    שום דבר טוב לא יצא מהעקירה. אפילו לא גרם אחד של טוב. לא כלפי חוץ ולא כלפי פנים.

     

    היום מודים כולם שזו היתה טעות. שלמהלך חד צדדי אין סיכוי. שלא קיבלנו כלום. שלא חשבנו על היום שאחרי. שעוטף עזה היה לבן ערובה. שאין ממשלה ואין דין ודיין בישראל. שצה"ל אחרי גוש קטיף ואחרי מלחמת לבנון השניה הוא איננו אותו צה"ל. ואתה מתפוצץ - איפה היו כל החכמים אלה לפני שלוש שנים? מה ממה שקרה לא אמרנו שיקרה? הרי כל ילד הבין את מה שהגנרלים לא רצו להבין, וגם היום חלקם עוד ממשיכים לטייח.

     

    שלוש שנים אחרי העקירה והגירוש, ושנתיים אחרי מלחמת לבנון - גוש קטיף לא איתנו, עשרות הרוגי מלחמת לבנון לא איתנו. גלעד שליט לא איתנו. אבל סמיר קונטאר כבר בבית. חוגג. הוא ועוד מאות ואולי אלפי מחבריו הרוצחים.

     

    על חורבן שני בתים אנו בוכים בימים אלו. על הבית הגדול והקדוש - שלא השכלנו לשמור עליו, ושנאה שהיתה בתוכנו החריבה אותו. ועל הבית הפרטי של אחינו בגוש קטיף. אחים - שעוד לא ביקשנו מהם סליחה כמו שצריך. אחים גיבורים שעדיין מתגוללים בקראוונים כפליטים בארצם. אחים שנלקח מהם ביתם, כבודם, ומאור חייהם.

     

    רבים מהמעורבים בפשע הזה - בפוליטיקה, בצבא, במשטרה וכד' - נשלחו אחר ביזיון על ידי שר ההסטוריה הביתה.

     

    שאריק יבריא, וייסע לניצן

    ויש עוד אחד ששותק. הייתי רוצה בהחלמתו של אריק שרון משתי סיבות. האחת - שיהיה בריא. כמו שכל אדם מבקש על אדם אחר שיהיה בריא.

     

    והשניה - הייתי רוצה להראות לו היום במבט של שלוש שנים אחרי - לאיזה שבר וחורבן הוא גרם. איזה אסון המיט עלינו. הייתי רוצה לשאול אותו היום - איפה הפיתרון לכל מתיישב שהוא הבטיח? לאן נעלמה היעילות והרגישות והנחישות שכל כך הצטיינו בה בעקירה - כאשר זה נוגע לשיקום? הייתי רוצה לעבור איתו בין אתרי המגורים - שיראה את הביזיון ואת השבר. את מה שעוללה המדינה והמנהלת לטובים שבבניה. שיראה את מי מינה לממלא מקומו ולאיזה מציאות מוסרית ודמוקרטית הוא דירדר את כולנו.

     

    בע"ה, גם מהשבר הזה נדע לקום. עשינו זאת לפני 1940 שנה ונעשה זאת גם עתה. מוכים וחבולים - אך נחושים. נגלה את כוחות השמחה והחיים שבתוכנו, גם כשנראה כיצד, כמאמר הגמרא 'שועלים מהלכים במקום קדשנו'. נחשוף ונעצים את כוחות האמונה ואיתה את האהבה - אהבת ישראל ואהבת ארץ - גם בסביבה רווית ציניות וניכור.

     

    את התשובה לשאלה הגדולה - איכה? ניתן ערב ט' באב בשטח. בעשייה חברתית, חינוכית, רוחנית, ציונית וציבורית - עשיה של בניה והמשך, עשיה של כלל ישראל גדול, מאחד, מחבר ומשתף עשיה של ישועה ונחמה. 

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    אבי רט
    צילום: ישראל ברדוגו
    הדגל יורד מגוש קטיף
    צילום: יהונתן צור
    מומלצים