פריקים וגריקים
למרות השמרנות והמתיקות המוגזמת, הסדרה "גריק" מצליחה להיות גירסה מבדרת לז'אנר קומדיות הקולג' עליהן נסמכת התרבות הפופולרית האמריקאית
"יש זמן ומקום לכל דבר, וזה נקרא קולג'", גורסת אימרה אמריקנית ידועה. כאן בארץ אולי קצת קשה להזדהות עם העולם הזה - הדבר הקרוב ביותר שיש לנו לקולג' הוא אולי אוניברסיטת בן-גוריון – אבל בארה"ב, מיתוס החיים נטולי הגבולות בקולג' הוא אחד מעמודי התווך של התרבות הפופולרית, ובעיקר בקולנוע ובטלוויזיה. שם, לכאורה לפחות, כל החוקים נשברים.
בסדרות קולג' אמריקניות, לעומת זאת, מעט מאוד חוקים נשברים: הדמויות נוטות להיות סטריאוטיפיות להחריד (חנונים, ביצ'יות, ספורטאים, בליינים/סטלנים וכך הלאה) והעלילות, על פי רוב, צפויות למדי (הן בדרך כלל טומנות בחובן איזשהו סיפור התבגרות חינוכי). במובן זה, "גריק", שעלתה אמש בערוץ "אקסטרה הוט", אינה שונה מהסדרות שקדמו לה. עם זאת, ייאמר לזכותם של יוצרי התוכנית וכוכביה הצעירים, שבהתחשב בכללים ובתנאים המגבילים, הם הצליחו לספק תוצר סופי לא רע בכלל.
"גריק". שומרים על הכללים
הסדרה עוקבת אחר ראסטי קארטרייט, גיק מחונן וצמא למסיבות שעושה את צעדיו הראשונים בקולג', ואחותו הגדולה קייסי (ספנסר גרמר, הבת של קלסי), ילדת זוהר מושלמת למראית עין, שמנהלת חיי חברה עשירים, שמחים וסבוכים למדי.
מובן ששניהם מוקפים גם בשלל הטיפוסים שוודאי תזהו מכל סרט קולג' סטנדרטי באשר הוא – כולם מחפשים אחר אהבה, חברות וחיים פרועים ומספקים. שמה של הסדרה שאוב מהחוגים החברתיים שעומדים במוקד העלילה - האחוות היווניות של הסטודנטים בקולג'ים האמריקנים, אופנה ותיקה שלמרבה המזל לא ביקרה כאן במסגרת תהליכי האמריקניזציה של השנים האחרונות.
יותר מכל, "גריק" מזכירה את "פריקים וגיקים" (למרות שזו עסקה בתלמידי תיכון) ו"סטודנט חופשי" (Undeclared), שתי סדרות הטלוויזיה שיצר ג'אד אפאטו. הללו קצרו שבחים בקרב המבקרים, אבל לא זכו לתמיכה זהה אצל הרשתות בהן שודרו ונעלמו בטרם עת. במקרה של "גריק", אפשר לפחות להחזיק אצבעות – העונה השנייה עולה בארה"ב בסוף החודש.
כמו באותן סדרות, גם "גריק" מנסה לספק בפרקים בני כ-40 דקות תמהיל מאוזן של קומדיה חביבה ושל דרמה קלילה, וגם מצליחה בכך בדרך כלל. כמוהן, גם הסדרה הזו מנסה להציג בפני הצופה דמויות "אותנטיות", כאלו שניתן יהיה להזדהות איתן (ובתחום זה, קשה לומר שהיא מצליחה להתעלות על האחרות, או אפילו להתקרב לרמתן). ובסופו של דבר, למרות אותה שאיפה לאותנטיות, גם היא סדרה שמרנית למדי.
wa.jpg)
ספנסר גרמר והמחזרים. חמודים עד כדי בחילה
נכון, עולים בסדרה נושאים שנויים במחלוקת – ביניהם הסתרת נטיות הומוסקסואליות ומין מזדמן, כבר בפרקים הראשונים – אך גם הם מוצגים בצורה כה קלילה, כה נטולת עוקץ, עד ששום אמירה לא צולחת את בריכת החינניות הרדודה. כי "גריק" היא בראש ובראשונה סדרה חמודה באופן גלוי ומוצהר וכך הם גם גיבוריה, חמודים עד כדי בחילה. ובדיוק בנקודה זו היא נתקעת, מבלי להצליח להתרומם ולהדביק את הפער עם הסדרות של אפאטו.
שם, אצל אפאטו, ניתן היה עוד לשנוא את הגיבורים, גם אם לרגע קט. מובן שעד מהרה היינו סולחים להם, אבל אותו רגע של כעס או שנאה הוא הרגע הקריטי, זה שמטשטש את הגבול שבין עוד דמות חסרת אמינות א-לה "אמריקן פאי" לבין דמות שמעבירה רגשות שנדמים לנו כאמיתיים. "לא הכל שחור-לבן", אומרת קייסי לאחיה הצעיר (והוא בתורו חוזר על דבריה, בהזדמנות אחרת), אולם נראה כי כותבי הסדרה סרבו להפנים את אותו משפט: הרעים ב"גריק" הם רעים, הטובים הם מושלמים - וקשה להאמין שמשהו מזה הולך להשתנות.
אך למרות הכל, "גריק" היא בכל זאת סדרה מעניינת ומבדרת, גם אם שטחית וצפוייה למדי. הדמויות אולי לא מעוררות תחושות של הזדהות, אבל הן כן מצליחות לעורר תחושות של אהדה וחיבה. וכשמדובר בסדרת קולג', ז'אנר אולטרה-אמריקני שנלעס באופן כל כך אינטנסיבי לאורך השנים ומעורר חששות באופן אוטומטי, גם זה הישג מכובד.
"גריק", ימי ד' ב-22:00 בערוץ Xtra HOT
