מרק דלוח
"המרק של קפקא" מתיימר להציג את ספרות העולם ב-14 מתכונים, אבל נראה כמו תרגיל רדוד בסדנה לכתיבה יוצרת. לילך וולך לא ממש קיבלה תיאבון
הספרות העולמית משופעת תיאורי משתאות מפוארים, מעדנים דשנים, ושאר התייחסויות מעוררות רעב לפריטי מזון אקזוטיים יותר ופחות. החל באצבעות מרובבות קלי וחמאה ממסיבת התה של "אליס בארץ הפלאות", דרך רקיחת "מקפא ענבי שועל" שניסתה מג מארץ' לשמח בו את לב בעלה ב"נשים קטנות", ועד ניסיון להתקין סנדביץ' סתתים כמו של אברהם ב"ביתו במדבר".
גרגרני ספרות יכולים בהחלט להעריך את ההבטחה הגלומה בקובץ של מתכונים שנשאבו מן הספרות העולמית, גם אם נארזו לכדי ספר מתנה ובכוונתם לספק שעשוע לא מחייב. אלא שבמקרה של "המרק של קפקא", האכזבה מציפייה זו לא מאחרת לבוא. הוא מפרט את עצמו בכותרת משנה כ"ספרות העולמית בארבע עשר מתכונים", והוא יוצר סוג של הטעייה, גם אם לא מכוונת.
הספר אינו עבודת עריכה וליקוט קטעים מתוך הספרות העולמית המתייחסת לקולינריה. למעשה הוא מעין תרגיל ספרותי בו מארק קריק מחקה את סגנונם של הסופרים הגדולים בקטע קצר ופיקטיבי המתאר הכנתו של מאכל.
שרירותי כמו עוגת שוקולד
לפעמים הקטעים שנונים ומדוייקים יותר, כמו במחווה לג'יין אוסטן התופסת את ניחוח הכתיבה ואת ההומור הדק שלה ומתאימה לה מתכון ענוג ואצילי של ביצים בטרגון, ולפעמים הם מרושלים ושרירותיים כמו באנקדוטת עוגת השוקולד העשירה הנאפית על ידי גיבור מומצא בסגנונו של ארווין וולש ( מחבר הספר 'טריינספוטינג' אשר גם עובד לסרט). דוגמה נוספת: החיבור המלאכותי והלא מוצדק בין מרק מיסו יפני ובין אותו אדון קפקא מהכותרת.
אפשר להניח שהדבר נועד להצחיק את הקוראים, לחדד את האבסורדיות ולטפוח על שכם הסופר על המודעות היתרה שהוא מפגין. העניין הוא שזה לא באמת מצחיק, ואפילו מעט גראפומאני. כל סטודנט בסדנה
לכתיבה יוצרת מתבקש כתרגיל המרחיב את הדעת להיצמד לעטו של סופר ולנסות לנשום את סגנונו ועולמו הפנימי. באמת שזו לא סיבה מספקת כדי לכרוך את התרגילים האלו ולהטריח בהם את הקוראים.
גם אם התגברתם על האכזבה שבהבטחה לספרות עולמית בארבעה עשר מתכונים, גיליתם שמדובר בגחמה פרטית של סופר מתחיל, וניסיתם להתמסר לפרוייקט החקייני של קריק, הרי שהתוצאה לא נוסקת לפסגת עונג ספרותי. היא נשארת ברמה פשטנית של תפיסת הכתיבה של אותם סופרים מהוללים.
כמו נידת ראש למכר רחוק
"המרק של קפקא" מנסה לייצר מבט פארודי על סגנונם ועולם התוכן של אותם בכירי הספרות העולמית, אבל הוא לא מספק פארודיה של ממש, מכיוון שהוא לא צולל למעמקים ולמורכבויות של הבחירות האמנותיות והסגנוניות שלהם, ומסתפק למעשה ברפרור כללי, לא יותר מנידת ראש לא מחייבת למכר רחוק.
גם המתכונים המצורפים לקטעי הספרות לא מכילים הוראות הכנה, אלא רק רשימת מצרכים, ולא כל קטעי הפרוזה השכילו לשלב באופן סמוי את ההוראות הפרוזאיות של מעלות חום, זמני בישול ושאר פרטים הנדרשים למי שבאמת מעוניין לשחזר טעם מובטח.
בסופו של דבר, נותרים מארק קריק וספרו בתוך הגנריות של מדף ספרי המתנה והפנאי - מוצר חביב, מקושט ומאוייר שצורתו וההבטחה שבו עולה עשרת מונים על תוכנו, מעין ספרות ששואבת את קיומה מתפיסת שפה, צליל והקשר, ומנסה לחיות בכוחות עצמה דרך חקיינות וסלפסטיק.
המרק של קפקא/ מארק קריק, תרגום: דן דאור, הוצאת עם עובד 93 עמ'.
