הכפיים לסין, איראן וצפון קוריאה, הבוז לבוש
תושבי בייג'ינג נכנסו לאקסטזה בעת כניסת משלחת המארחת לאיצטדיון, גם שתי חברות מציר הרשע זכו לקבלת פנים חמה. מנהיג העולם החופשי הוא כנראה האיש הפחות אהוד בעולם. סער הס צפה בפארק בבייג'ינג בטקס הפתיחה האולימפי, ביחד עם אלפי סינים ומאות תיירים ושוטרים
שבע שנים חיכו תושבי בייג'ינג ליום הזה. מרגע הכרזתה של בירת סין כעיר המארחת של המשחקים האולימפיים ב-2008, כמעט בכל פינה נראו שעונים הסופרים לאחור שנים, חודשים ובסופו של דבר ימים בודדים, עד הרגע הגדול - טקס הפתיחה האולימפי.
אמש זה קרה, אבל לחוויה היו שותפים לא רק 91 אלף הצופים שצפו בטקס ב'קן הציפור', האיצטדיון הלאומי החדש והמרשים שבנו הסינים לאולימפיאדה, אלא גם עשרות ואולי מאות אלפים, שראו אותו בצוותא על גבי מסכי ענק ברחבי העיר.
יוון היתה הראשונה שצעדה בסך, ולאחר מדינות נידחות כגינאה, גינאה ביסאו ואחרות, הגיעו קצת יותר מוכרות. ישראל, מספר 22, זכתה למחיאות כפיים מחמשת הישראלים שהגיעו לפארק (כולל החתום מעלה), אבל בהתלהבות הרבה יותר גדולה התקבלו מספר חברות לציר הרשע – איראן וצפון קוריאה, שכנתה של סין.
let the games begin
אחרי ארבע שנות המתנה: בייג'ינג 2008 יצאה לדרך
מיקי שגיא וסער הס, בייג'ינג
15 אלף משתתפים, 29 אלף זיקוקים וכמות שיא של 205 משלחות פתחו רשמית את האולימפיאדה בסין בטקס מרהיב. מיכאל קולגנוב נשא את הדגל הישראלי במצעד המשלחות, לי נינג הדליק את הלפיד האולימפי
לאחד מאותם 20 אתרי 'לייב' שפוזרו ברחבי בייג'ינג, פארק דיטאן, הגעתי אני. הפארק, בו מצוי מקדש האדמה, הפך לשבועיים ממקום קדוש לקיסרי העבר של סין למקום קדוש לחובבי האולימפיאדה. שני יואן (שקל וחמש אגורות, בתרגום לעברית מסינית) עלתה הכניסה לפארק, כמו בימי חול, אבל זה לא מה שהפריע לאלפי סינים ולמאות תיירים לציין ביחד את יום החג, יום פתיחת האולימפיאדה.
כבר בכניסה ניתן היה לראות את בובות ה'פובה' החמודות - חמשת הקמעות של המשחקים, והשמיים הכחולים יחסית (במונחי בייג'ינג המזוהמת) רק תרמו לאווירה. המקומיים נכנסו לאקסטזה בפעם הראשונה ברגע תחילת הטקס - 8 בערב ב-8/8/2008 – אבל זו לא היתה הפעם האחרונה בה הם שאגו, מחאו כפיים ושרו בסינית.
אחרי שהאקרובטים, לוחמי הקונג פו, המתופפים וזמרות האופרה קיבלו את הכבוד המגיע להם (וקיבלו גם מחיאות כפיים ספורות מצד הקהל בפארק דיטאן), הגיע העת לחלק הארוך, ויש שיגידו האמוציונלי בטקס - מצעד המשלחות האינסופי.
הפארק געש גם כאשר ספורטאי המדינות המערביות הגדולות נכנסו ל'קן הציפור' – כמעט אך ורק בגלל התיירים שהגיעו לדיטאן. אוסטרליה, הולנד, בריטניה, קנדה, פורטוגל וארצות הברית היו בין אלה שהתקבלו בתשואות רמות, אבל מנהיג העולם החופשי, ג'ורג' בוש, היה מוותר על ההגעה לפארק. הוא היה היחיד שזכה לבוז צורם במיוחד, הן מהתיירים והן מהסינים.
המקומיים, להבדיל מלא מעט תושבים במדינות מזרח תיכוניות, לא משמיעים שריקות בוז נגד מדינות שהם אינם מסמפטים, אבל השקט החרישי שהשתרר כאשר הודו ודרום קוריאה, שכנות לא ממש מוערכות, הגיעו לאיצטדיון, אמר את הכל. להבדיל, סינגפור, טייוואן והונג קונג זכו לקבלת פנים חמה מאוד, אבל כמובן שהיא לא השתוותה לאחד מרגעי השיא של הטקס – הרגע בו יאו מינג נכנס עם הדגל הסיני לאיצטדיון.
אחרי ישיבה של יותר לשעתיים, כל יושבי הפארק התרוממו מיד, והסינים שבהם החלו להתחבק ולצעוק 'סין, סין' (בלי 'תאילנד, תאילנד'). לאקסטזה השלישית והאחרונה הם נכנסו כמובן קרוב לסיום הטקס, אז התעופף לי נינג והדליק בצורה אקסטרבגנטית את הלפיד. אז אפילו מאות השוטרים, שנראו בכל פינה ופינה, עצרו את נשימתם, הביטו במסך ענק וידעו – מעתה, ולמשך 17 יום, סין היא מרכז העולם.
לפנייה לכתב/ת 
מיכאל קולגנוב בטקס הפתיחה
צילום: AP
מומלצים
