שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    חסר צבע

    ב"יוסף וכתונת הפסים המשגעת" יש לא מעט רגעי קסם שיכולים להפוך את הבמה לגן שעשועים משוגע. בהפקה הנוכחית של תיאטרון הבימה, בבימויו של צדי צרפתי, זה פשוט לא קורה

    יסלחו לי כל מיליוני הצופים בעולם שנחשפו ל"יוסף וכתונת הפסים המשגעת", אבל יצירתם המשותפת הראשונית הזו של אנדרו לויד ובר וטים רייס הוא רק צומת בו נדרשו השניים לעבור על מנת לנפק מחזמר משובח באמת כמו "ישו כוכב עליון". ההומור והפרודיה שואבים מאותה הבאר. ההזיות והנגיעות הפסיכדליות גם הן מאותו המקור. ובכל זאת, למרות ששנתיים בלבד מפרידות כרונולוגית בין שני מחזות הזמר הללו, הראשון הוא בוסרי ובלתי מבושל והשני הוא פנינה נצחית עם מוזיקה וטקסטים מענגים.


    "יוסף וכתונת הפסים המשגעת" גרסת 2008 (צילום: ז'רר אלון)

     

    ובכל זאת, צריך להודות, ב"יוסף וכתונת הפסים המשגעת" יש לא מעט רגעי קסם שיכולים להפוך את הבמה לגן שעשועים משוגע. בהפקה הנוכחית של תיאטרון הבימה, בבימויו של צדי צרפתי, זה לא קורה והסיבות לכך טריוויאליות. במת המשכן בתל אביב מעולם לא נראתה פחות זוהרת. אם כבר הולכים בגדול - ואין גדולה ומכובדת מהבמה המפוארת של בית האופרה - אי אפשר להסתפק במסגרות במה עם עיטורים הירוגליפים שמנצנצים איפשהו לקראת סוף המערכה השנייה.


    תלבושות חסרות מעוף (צילום: ז'רר אלון) 

     

    אז נכון, את העומק המפלצתי של במת האופרה סגרו לחצי ובכל זאת, מה שנשאר, אדיר ממדים ובמרבית ההפקה ריק מדי. "אם אתה לא יכול לסנוור אותם בהברקות, בלבל אותם בשטויות", אמר מי שאמר ונתן השראה ליוצרי "שיקגו" לאחד הנאמברים המבריקים בהיסטוריה של מחזות הזמר. על הבמה שעיצב ארז יניב, אין הברקות וגם השטות נטולת חן. באופן כללי זו הפקה שחושבת בקטן וזה ניכר בכל.

     

    יוסף ונעלי האול סטארס

    מאור צבר, מעצב תלבושות צעיר ומוכשר, החליט במקום להתפרע במחזמר שסגנונותיו המוזיקליים מרובים כמו קשת הצבעים בכתונת של יוסף, "ללכת על בטוח" במקרה הטוב, ובמקרה הרע פשוט ל-ש-ע-מ-ם. לכל אורך המחזה התלבושות לא מצליחות ולו לרגע אחד להפתיע. תערובת הצבעים דהויה ואנכרוניסטית.

     

    הרעיון להעלות את יוסף העבד מכוסה החלציים וחשוף החזה עם נעלי All Star לבמה הוא על גבול הביזאר. כך גם מאסת התלבושות הלבנות שנראו כאילו הוצאו מארונות הבגדים הפרטיים של חברי הלהקה. נקודת האור היחידה היא בעיצוב הכובעים שמצילים את המצב בזכות ההשקעה והקריצה המחויכת שמתבלת סופסוף בקצת פלפל את הבמה.


    מסיקה. חסרה יד מכוונת של במאי (צילום: מרב יודילוביץ')

     

    אין ספק שמי שסוחבת את ההפקה הזו על גבה היא מירי מסיקה בתפקיד המספרת, וגם לה, עושה הרושם, לא קל. מדובר בתפקיד כפוי טובה מלכתחילה ובמקרה הנוכחי נדמה שמסיקה פשוט נזרקה לבמה מתוך אמונה שהיא כבר תעשה שם משהו. למרות נוכחות בימתית דומיננטית מאוד, היא מסתובבת על הבמה חסרה באופן מובהק יד קפדנית יותר של במאי. גם שלוש השמלות שהיא לובשת - אושידה או לא אושידה - לא עושות עימה חסד.

     

    מסיקה – הדיווה האולטימטיבית שמשפריצה מיניות לכל עבר - מתגמדת לממדי מגישה בערוץ הילדים. אז כן, היא אדירה ויש לה קול שלא מפסיק להפתיע בעומק ובצבעים, אבל האמת, מגיע לה יותר. למזלה, על הניהול המוזיקלי של ההפקה אמון אורי זך, שביחד עם חבורה משובחת של נגנים, עושה עבודה מצוינת שמכסה פה ושם על פגמים.  


    עוברים ביחד את טבילת האש (צילום: מרב יודילוביץ') 

     

    מי שמצליח להפתיע לטובה בהפקה הזו הוא יהודה לוי עם יכולות ווקאליות לא מבוטלות וגם בקסם כוכבים שהוא מפזר על הבמה. אז גם אם הוא מתנחמד מדי, קצת ילדותי במניירות שאף אחד לא טרח לרסן, ולא לחלוטין משוחרר בתנועות הגוף, יש לו את זה בכמויות. את הסולו "סגרו את הדלת" שהוא טבילת האש האולטימטיבית שלו במחזמר הזה, לוי עובר בלי למצמץ. גם את הדואט עם מסיקה, שלהתבלט ליד הכריזמה והקול שלה זה לא פשוט בלשון המעטה, הוא מצליח לעבור בשלום.

     

    כוכבים נולדים

    אם יש כוכבים בהפקה הזו הם דווקא אלה שלא בהכרח מסומנים כתפקידים ראשיים. שתי דוגמאות מצוינות הן עידו רוזנברג (האח שמעון), שמוביל את "היו ימים בכנען", שיר שיכורים שנון א-לה שנסון הצרפתי שמתייחס לסגנון החיים המשתנה בכנען, וניקי גולדשטיין, שבאופן שיטתי גונב את ההצגה בכל הפקה שנותנים לו הזדמנות להיות נוכח מספיק. ההחלטה להוסיף לגולדשטיין את הסולו "לציית רק ללב" שמעולם לא בוצע קודם לכן בגרסאות המחזמר שעלו בארץ, מבורכת ומאפשרת לקהל ליהנות עוד קצת מזמר ושחקן מצוין.


    רוזנברג ואיגלניק בשיר שיכורים א-לה שנסון הצרפתי (צילום: ז'רר אלון)

     

    בלי כוכבים נולדים הרי אי אפשר ובהפקה הזו שובץ מספר שיא של בוגרי ריאליטי. חלק קטן ובולט מהם כולל את נתנאל בלאיש, שמפתיע לא רק כרקדן נפלא (שהתגלה ב"נולד לרקוד") אלא גם כזמר לא רע בשיר "קליפסו בנימין", יוליה איגלניק שמדגמנת בעיקר גמישות אינסופית בתפקיד אשת פוטיפר ועופר רגירר שמגלם תפקיד סטיגמתי משהו כשר המשקים של פרעה. לצדם מורכבת הלהקה מרקדנים וזמרים עם רקורד לא מבוטל וקשה שלא להרגיש בכך.

     

    נקודת אור בהפקה היא הכוריאוגרפיה של אלדר גרויסמן, צעיר אבל בועט ובעיקר פרפקציוניסט. מחזות זמר בארץ סובלים לא מעט מליהוק מחופף של Chorus שמעיב על הכוריאוגרפיה גם כשהיא טובה. במקרה של גרויסמן הכוריאוגרפיה וההרכב ברמה אחידה.

     

    "יוסף וכתונת הפסים המשגעת" 2008 היא הפקה סכיזופרנית שלא הצליחה להגדיר את עצמה. מצד אחד היא רוצה להיות הפקת ענק מרהיבה. מצד שני היא ילדותית, נטולת מעוף ומיושנת. בלי השקעה של 9 מיליון שקל ובלי שמות של כוכבים, עלתה בשנה שעברה בתיאטרון הספרייה בגבעתיים גרסת כיס מצוינת למחזמר של לויד וובר ורייס שמכניסה את ההפקה הזו לכיס. לפעמים פחות זה יותר.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    "יוסף וכתונת הפסים המשגעת". חסר חן
    צילום: ז'רר אלון
    לאתר ההטבות
    מומלצים