"הצליח לגעת בכולם"
"את כל מה שרצינו לומר הוא מילל בפשטות וביופי. בלעדיו אנחנו לא אנחנו אלא רק צל", אומר ח"כ מוחמד ברכה על מחמוד דרוויש שהיה חבר יקר ומשורר ענק
בדרך לכפר ג'דיידה הטלפון של ח"כ מוחמד ברכה לא מפסיק לצלצל. מדי כמה דקות הוא מאבד שליטה וקולו נשבר. רק לפני ארבעה שבועות הוא אירח את המשורר מחמוד דרוויש בגליל. דרוויש היה מתוח. הנסיעה הגורלית לניתוח בבית החולים ביוסטון שבטקסס הטרידה את מנוחתו. בַּרכֶּה הפציר בו לשקול מחדש את הנסיעה. "זה ניתוח מסובך. תעשה חישוב מחודש של כדאיות. שמור על עצמך", אמר לדרוויש שענה לו: "לשם כך אני נוסע".
הניתוח הזה, שלא צלח, השאיר מאחור אומה המומה ופצועה. דרוויש היה
עבור העם הפלסטיני לא רק משורר לאומי אלא קול מהדהד ודגל ללכת אחריו. "עם לכתו של דרוויש נלקח משהו מהזהות הקולקטיבית שלנו כפלסטינים", אומר ברכה ולא בלשון המליצה, "דרוויש הוא חלק מתווי הפנים שלנו, פניו של המאבק הפלסטיני". עבור בַּרכֶּה לכתו של דרוויש הוא אבידה אישית כבדה. "הפעם הראשונה שראיתי אותו היתה בכיכר המרכזית של העיר שפרעם כשהייתי נער בן 13 כשהוא הקריא משיריו", הוא נזכר, "הפעם השנייה היתה בטוניס ב-1993 ומאז, בעיקר בשנים האחרונות, היינו מאוד מקורבים".
בהזמנתו של ברכה הגיע דרוויש לחיפה ב-15 ביולי 2007. אחרי שנים של גלות בפריז וברמאללה, החזרה לחיפה היתה אירוע מטלטל עבורו כמו גם עבור המוני מעריציו. "זה לא היה רק מפגש בין משורר לקהל אלא מפגש בין משקל העבר וכאביו לבין ההווה. זה היה חיבוק של אם ובנה שהחליפו כל כך הרבה פעמים תפקידים. השירים של דרוויש היו חיק לעם הפלסטיני כשם שהעם הפלסטיני היה חיק לשירתו של דרוויש", אומר ברכה.
חודש לפני כן, עם כינונה של מהפכת החמאס ברצועת עזה, כתב דרוויש מאמר תחת הכותרת: "מעתה אתה, אינך אתה". אחרי שעזב המשורר את חיפה באותו ערב מרגש שבו שב אל הכרמל, כתב מאמר פרוזה פיוטי כפרפראזה על המאמר הקודם תחת הכותרת: "אתה מעתה עצמך".
דרוויש. "העיינים שלו ברקו" (צילום: AFP)
"הוא חזר אל עצמו בעקבות המפגש הזה על הכרמל", אומר ברכה ומוסיף, "בשנה האחרונה הרגשתי לא פעם את עומק החוויה שהוא עבר. הוא היה נסער מאוד. בגיל 67 העיניים שלו ברקו כמו עיניו של תינוק".
"נושא הצלב וסמל לתקווה"
בתחילת חודש יולי השתתף דרוויש בערב שירה לרגל 100 שנה להיווסדה של רמאללה. באירוע נכחו ראש הממשלה הפלסטיני, סאלם פיאד ושריו. "על פי הפרוטוקול הרשׁמי אנשים מהשורה, משוררים וסופרים קמים בפני ראשי ממשלות ושרים, אבל באותו המפגש ברמאללה כל הקהל, כולל ראש הממשלה והשרים, קמו לכבודו", נזכר ברכה, "אפשר לראות בזה גאווה שנזקפת לזכותו של דרוויש ולזכות העם הפלסטיני שעבורו משורר הוא נושא הצלב שלו וסמל לתקווה".
דרוויש לא היה איש מוחצן או מנדב רגשות, נסיך השירה הפלסטינית היה ידוע כאיש סגור, אצור ומופנם גם אם בכתיבתו היה יצרי ומלא רגש. "הוא היה מאוד קפדן בכתיבה שלו, על אף שיכול היה ללוש את השפה כאוות נפשו והיא, השפה, סגדה לו", אומר ברכה, "מהחומרים הראשוניים והפשוטים ביותר הוא בנה ארמונות של פאר. את כל מה שרצינו לומר הוא מילל בפשטות וביופי. בלעדיו אנחנו לא אנחנו אלא רק צל".
האם חשש מהמוות? לדברי ברכה מאז הניתוח האחרון שעבר דרוויש בפריז המוות היה נוכח במחשבותיו ובכתביו. "מאז הניתוח האחרון שגם בו היה תלוי בין החיים לבין המוות, החוויה הזו הטביעה בו חותם עמוק. הוא דיבר על ההתנסות שלו עם המוות. על החזרה משם. זה גם נכח בשירים שכתב. רבים מהשירים האחרונים שפרסם היו אינדיבידואליסטים לכאורה, אבל מתוך הפרטי הוא הצליח להיות הכי אוניברסלי שאפשר ובכך תמיד היתה גדולתו. דרוויש הוא לא רק משורר פלסטיני נערץ, הוא מגדולי המשוררים בעולם".
במהלך 24 השעות האחרונות מוחמד ברכה לא ישן. הוא עקב בדריכות אחר מצבו הבריאותי ההולך ומתדרדר של אדם נערץ, חבר יקר, משורר דגול. "ניסינו להיאחז בחבלי התקווה, אבל האוויר נגמר", הוא אומר ונושם עמוקות. הטלפון לא מפסיק לצלצל.
איפה ייקבר דרוויש? אני שואלת אותו והוא עונה: "הכי הגיוני שהוא יחזור לגליל שבו נולד, ומצד שני, הרי בכל זאת היה חבר פעיל באש"פ, היה אחראי על תיק התרבות, יש לו מעמד ממלכתי פלסטיני. אולי נניח לזה עכשיו. צריך לעכל". הוא שותק. חושב עוד רגע. "את יודעת, מחמוד דרוויש אמר שהוא מחויב תמיד לשיר האחרון שלו", הוא אומר, "השירים שלו הם מפלט בשבילי. גם באוטו יש איתי תמיד ספר של דרוויש שאליו אני בורח מהיומיום. אני לא יודע כמה משוררים בעולם יכולים למלא איצטדיונים, כמה משוררים בעולם יכולים למלא היכלות ענקיים או לרגש אנשים מכל השכבות – מאנלפביתים ועד אינטלקטואלים מצעירים ועד מבוגרים - הוא הצליח לגעת בכולם ולהשאיר אצל כל אחד את המחמוד דרוויש שלו".
