משפט הקופים

להקת "המאנקיז" חקוקה בדברי ימי הפופ בתור הלהקה הגדולה הראשונה שנוצרה על ידי מפיקים. בעקבות ה"ביטלמאניה" שסחפה את ארצות הברית, החליטו צמד מפיקים, ברט שניידר ובוב רייפלסון, לייצר להקה דומה, נוסחתית ומסחרית במוצהר. למעשה, הם רצו ליצור תוכנית טלוויזיה שארבעת חבריה מגלמים חברים בלהקה פיקטיבית בשם "המאנקיז", שתוציא תקליטים כמו להקה אמיתית לכל דבר.

האודישנים נערכו, הנבחנים התבקשו להגיע עם כמה שפחות סמים במערכת, ולבסוף לוהקו הארבעה - פרש סוסים בריטי (דיווי ג'ונס), ילד פלא לשעבר (מיקי דולנז), שוטף כלים במסעדה וחברו הקרוב של הזמר סטיבן סטילס (פיטר טורק) וזמר קאנטרי שהוא גם הבן של ממציאת הטיפקס (מייקל נסמית'). הם התבקשו בעיקר להיות חמודים ולשיר. את הנגינה והשירים סיפקו להם מלמעלה.

המאנקיז. מימין: פיטר טורק, מיקי דולנז, דיווי ג'ונס ומייקל נסמית'

ההצלחה של "המאנקיז" היתה פנומנלית, ובשלב מסוים הם מכרו יותר תקליטים מהביטלס ואלביס פרסלי גם יחד. תוכנית הטלוויזיה זכתה גם היא להצלחה רבה וריתקה אל המסך מיליוני צופים. היא היתה פרועה וחדשנית לתקופתה, בין השאר משום ששברה את "הקיר הרביעי" בין סט של סיטקום לבין הקהל, והראתה שבחורים עם שיער ארוך (באופן יחסי לתקופה) יכולים להיות גם חמודים ולא מזיקים. כיאה למיזם מסחרי לכל דבר, היו מוצרי המרצ'נדייזינג זמינים עוד בטרם עלתה התוכנית לאוויר.

אין הרבה מאחורי המוזיקה

הסרט התיעודי החדש, "המאנקיז" (Making The Monkees), ששודר אמש (ד') בערוץ 8, לא מחדש הרבה. הוא דומה במבנה שלו לכל תוכנית ממוצעת של "Behind The Music" בכך שהוא מגולל את הסיפור של הלהקה, תחילתה, נסיקתה ונפילתה. במקרה הזה, זה לא היה עניין של מנות יתר או מריבות בין חברי הלהקה. הסיבות העיקריות להתפוררות היו החיכוכים בין החברים לבין המנהל המוזיקלי שלהם, דון קירשנר. המדובר בסוד גלוי: החברים היו מתוסכלים מהעובדה שהם לא שותפים ליצירה ושאת התפקידים שלהם מנגנים בפועל נגני אולפן מקצועיים. עם הזמן הלכה וגברה תביעתם לכלול באלבומיהם שירים שכתבו בעצמם.

אוזן הזהב של קירשנר היא זו שהיתה אחראית ללהיטי הלהקה, אך הוא עצמו מתברר בסרט כטיפוס קשה עורף שהסתכסך עם נסמית' כבר מההתחלה. נסמית' וטורק תבעו לקחת חלק יצירתי יותר, בתור מוזיקאים יוצרים. קירשנר, מצדו, לא היה מוכן לשמוע מזה: "לתת להם חופש אמנותי", הוא אומר בסרט, "היה רעיון מגוחך, כמו שאכנס לזירת האיגרוף עם מוחמד עלי". קירשנר אולי אדם לא פשוט, אבל לעבוד הוא יודע: זהו האיש שתיווך בין "המאנקיז" לבין הזמר היוצר ניל דאימונד, שסיפק להם את הלהיט הענק "I'm A Believer" (שזכה לתחייה מחודשת בזכות הביצוע של סמאשמאות' בסרט "שרק").

"המאנקיז". הגולם קם על יוצרו, והתפרק

וכמו קירשנר, גם נסמית' מצטייר כנודניק לא קטן. שיתוף הפעולה שלו עם יוצרי הסרט הוא מינימלי, ואחד המפיקים המוזיקליים מצטמרר כשהוא נזכר איך נסמית' הקשיב ל"I'm A Believer" והצהיר: "גם אני מפיק מוזיקלי, ואני אומר לכם שזה לא יהיה להיט".

השיא בנתק בין המפיקים לבין יצירי כפיהם הגיע בעת סיבוב הופעות של הלהקה: בעוד חבריה נמצאים במסע הופעות מפרך, התברר להם שהוציאו את אלבומם השני בלי ידיעתם ומבלי שבכלל שמעו אותו. "אחד מאיתנו חצה את הכביש כדי לרכוש את האלבום", נזכר טורק בסרט.

הסרט אמנם כולל חומרי ארכיון מוצלחים (ובראשם סרטון האודישן המקורי של דיווי ג'ונס), וראיונות עם חברי הלהקה כיום, אולם מוטב היה אם היוצרים היו מביאים איתם נקודת ראות חדשה ומרעננת או לפחות פרט שלא שמענו קודם לכן (אולי נסמית', בטוויסט אדיפלי מעניין, מכור לטיפקס?). בנוסף, היעדר כיתובים מספקים גורם לבלבול בכל הקשור לזהות המרואיינים, הכוללים, מלבד מפיקים שעבדו איתם, גם אנשים צעירים יותר, ככל הנראה עיתונאים או ביוגרפים של הלהקה.

הסרט מומלץ בעיקר למי שלא מכיר את סיפורה של הלהקה המצליחה (65 מיליון עותקים מאלבומיה נמכרו עד היום) מעבר ללהיטים הגדולים "I'm A Believer" ו"Daydream Believer", או לפרט הטריוויה המשעשע והמוכר שזמר בריטי צעיר בשם דיוויד ג'ונס אימץ פעם את שם הבמה דיוויד בואי, בכדי שלא יבלבלו אותו עם איש "המאנקיז".