שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    באנו חושך לגרש
    "שום אלוהים, קורפורל, רק בן-אדם. הוא יושב כל היום בחדר וכותב, וכל מה שהוא כותב מתגשם. לפי דוחות המודיעין הוא אכול אשמה אבל לא מסוגל להפסיק". פרק ראשון מתוך "איש בחושך", ספרו החדש של פול אוסטר שעוסק במלחמת אזרחים אכזרית. הספר יוצא היום (ג') בכל העולם ומוקדש לדויד גרוסמן ומשפחתו ולזכר בנו אורי

    אני לבד בחושך, מסובב את העולם בתוך ראשי ומנסה להתגבר על עוד התקף של נדודי-שינה, עוד לילה לבן בחיק הטבע האמריקאי הגדול. למעלה, בתי ונכדתי ישנות בחדריהן, כל אחת מהן לבדה גם היא, מרים בת הארבעים ושבע, בתי היחידה, שישנה לבד כבר חמש שנים, וקטיה בת העשרים ושלוש, בתה היחידה של מרים, שפעם ישנה עם צעיר ושמו טִיטוּס סְמוֹל, אבל טיטוס מת עכשיו, וקטיה ישנה לבדה עם לבה השבור.

     

    אור בהיר, אחר-כך חושך. שמש נוהרת מכל קצוות שמים ואחריה שחור הלילה, הכוכבים השותקים, הרוח הרוחשת בענפים. זאת השגרה. אני גר בבית הזה כבר יותר משנה, מאז השתחררתי מבית-החולים. מרים התעקשה שאבוא הנה ובהתחלה היינו רק שנינו, וגם אחות שבאה לטפל בי בשעות היום כשמרים היתה בעבודה. אחר-כך, כעבור שלושה חודשים, עולמה של קטיה חרב עליה והיא נשרה מהלימודים בבית-הספר לקולנוע בניו-יורק וחזרה לבית אמה בוורמונט.

     

    הוריו קראו לו על-שם בנו של רמברנדט, הילד שבציורים, הילד זהוב השיער בכובע האדום, התלמיד החולם בהקיץ, תוהה על תלמודו, הילד שהפך לעלם ידוע חולי ומת בשנות העשרים לחייו, בדיוק כמו טיטוס של קטיה. שם ארור, שם שצריך לאסור על השימוש בו לעד. אני חושב על מותו של טיטוס לעתים תכופות, על הסיפור המזוויע של מותו, על תמונות מותו, איך ריסק מותו את נכדתי האבלה, אבל אני לא רוצה להיכנס לזה עכשיו, אני לא יכול להיכנס לזה עכשיו, אני צריך להדוף ולהרחיק את זה ממני בכל הכוח.

     

    הלילה עוד צעיר, וכשאני שוכב כאן במיטה ומסתכל אל החושך מעלי, חושך שחור שאי-אפשר לראות דרכו את התקרה, אני נזכר בהדרגה בסיפור שהתחלתי לחבר בלילה הקודם. זה מה שאני עושה כשהשינה ממאנת לבוא. אני שוכב במיטה ומספר לעצמי סיפורים. הם אולי לא מוצלחים במיוחד, אבל כל עוד אני בתוכם הם מונעים מחשבות על דברים שהייתי מעדיף לשכוח. אף על פי כן, לא קל להתרכז, ולא פעם המחשבות נודדות בסופו של דבר מהסיפור שאני מנסה לספר אל הדברים שעליהם אינני רוצה לחשוב. אין מה לעשות. אני נכשל שוב ושוב, נכשל יותר משאני מצליח, אבל אני לא מפסיק להשתדל.

     

    הכנסתי אותו לבור. היתה לי הרגשה שזאת התחלה טובה, פתיחה מבטיחה. נכניס איש ישן לבור ונראה מה קורה כשהוא מתעורר ומנסה לזחול החוצה. אני מדבר על בור עמוק באדמה, בעומק של שניים-וחצי-שלושה מטרים, חפור בעיגול מושלם, עם קירות פנימיים ישרים וחלקים שהאדמה בהם דחוסה ומהודקת, קשה כל-כך עד שלפני השטח יש מרקם של חרס, אולי אפילו של זכוכית. במלים אחרות, האיש שבבור לא יוכל להיחלץ מתוך הבור אחרי שיפקח את עיניו. אלא אם כן יש ברשותו ציוד של מטפסי הרים – פטיש ויתדות מתכת, למשל, או חבל שאפשר לקשור בו לולאה ולהשליך אל עץ סמוך – אבל לאיש הזה אין ציוד, וברגע שתשוב אליו הכרתו יבין עד מהרה לאיזה מצב-ביש נקלע.

     

    וכך קורה. האיש מתעשת ומגלה שהוא שוכב על גבו ונגד עיניו שמי ערב בלי ענן. שמו אוֹוֶן בְּרִיק, ואין לו כל מושג כיצד הגיע למקום הזה, אין הוא זוכר כלל שנפל לתוך הבור הזה בצורת גליל, שעל-פי אומדנו קוטרו קרוב לארבעה מטרים. הוא מתיישב. להפתעתו, הוא לבוש מדי צמר גס בצבע חול, מדים של חייל. לראשו כומתה ולרגליו זוג נעלי עור שחורות גבוהות, חזקות ומשומשות, ושרוכיהן קשורים מעל לקרסוליו בקשר כפול חזק. שני פסים מתנוססים על כל אחד משרוולי המקטורן ומעידים שהמדים מדיו של מישהו שדרגתו דרגת רב-טוראי. אפשר שהאדם הזה הוא אוון בריק, אבל לאיש שבבור, ששמו אוון בריק, לא זכור ששירת מימיו בצבא או נלחם במלחמה כלשהי.

     

    בהיעדר הסבר אחר, הוא מניח שנחבל בראשו ואיבד באופן זמני את זיכרונו. אולם, כאשר הוא ממשש באצבעותיו את גולגולתו ומחפש אחר בליטות ופצעים, הוא אינו מוצא כל זכר לנפיחות, שום חתך, שום חבורה, שום דבר שיוכל לרמז לפציעה כזאת. מה הדבר, אם כן? האם עברה עליו איזו טראומה משתקת שמחקה חלקים גדולים של מוחו? אולי. אבל אם לא ישוב אליו לפתע זיכרון הטראומה, לא יוכל לדעת. אחר-כך הוא מתחיל לבדוק את האפשרות שהוא ישן במיטתו שבבית, לכוד בתוך חלום צלול להדהים, חלום חי ונוכח עד כדי כך שהגבול בין חלום למודעות כמעט שהתפוגג לגמרי. אם אמנם כך הוא, כי אז אין לו אלא לפקוח את עיניו, לקפוץ מהמיטה ולגשת למטבח להכין את הקפה של הבוקר. אבל כיצד אפשר לפקוח עיניים פקוחות ממילא? הוא ממצמץ כמה פעמים, במחשבה ילדותית שאולי כך יוסר הכישוף – אבל אין כישוף שאפשר להסיר והמיטה הקסומה אינה מופיעה יש מאין.

     

    להקת זרזירים חולפת ממעל, עוברת בשדה הראייה שלו במשך חמש-שש שניות ונעלמת באור הדמדומים. בריק קם ובוחן את סביבותיו, ובתוך כך הוא חש בחפץ המתבלט בכיס מכנסיו הקדמי השמאלי. מתברר שזהו ארנק, הארנק שלו, ובנוסף לשבעים וששה דולרים במטבע אמריקאי יש בו רישיון נהיגה שהנפיקה מדינת ניו-יורק לאחד אוון בריק, יליד ה-12 ביוני 1977. הדבר מאשר מה שכבר ידוע לבריק: הוא גבר בן קרוב לשלושים והוא מתגורר בג'קסון הייטס שבקווינס. הוא גם יודע שהוא נשוי לאישה ושמה פלורה וכי בשבע השנים האחרונות עבד לפרנסתו כקוסם מקצועי והופיע בעיקר במסיבות יום-הולדת של ילדים במקומות שונים בעיר, בשם הבמה זָאבֶלוֹ הגדול. העובדות הללו רק מגבירות את המסתורין. אם הוא משוכנע כל-כך בזהותו, כיצד הגיע לקרקעיתו של הבור הזה, ועוד במדי רב-טוראי, ללא מסמכים או דסקית או תעודת זהות צבאית שיוכיחו את מעמדו כחייל?

     

    לא חולף זמן רב והוא מבין שבריחה לא באה בחשבון. הקיר העגול גבוה מדי וכשהוא בועט בו במגף כדי ליצור שקערורית בפני השטח, איזו אחיזת רגל שבעזרתה יצליח לטפס, התוצאה היחידה היא בוהן כואבת. הלילה יורד במהירות ובאוויר עומדת צינה, צינה אביבית לחה המחלחלת לעצמותיו, וגם אם כבר התחיל לפחד, לעת-עתה בריק עדיין תמה יותר מאשר מפוחד. אף על פי כן, אין הוא יכול שלא לקרוא לעזרה. עד כה הכול סביבו היה שקט, כאילו הוא נמצא באיזה אזור כפר מרוחק ושומם מאדם, ולא נשמע קול אלא קול ציפור חולף או רשרוש של הרוח.

     

    ואולם, כאילו על-פי פקודה, כמו על-פי איזה הגיון עקום של סיבה ותוצאה, ברגע שהוא צועק "הצילו" פורצת אש ארטילריה במרחק, והשמים המחשיכים מוארים בפסים של כוכבי-הרס נופלים. בריק שומע ירי מקלעים, התפוצצות רימונים, ומאחורי כל זה, ודאי במרחק קילומטרים רבים, מקהלה עמומה של קולות אדם זועקים. זוהי מלחמה, מתחוור לו, והוא חייל במלחמה הזאת, אבל אין לו כלי נשק ביד, אין לא כל אפשרות להתגונן בפני מתקפה, ובפעם הראשונה מאז שהתעורר בתוך הבור, הוא פוחד באמת ובתמים.

     

    הירי נמשך יותר משעה ואז שוכך בהדרגה עד שמשתררת דממה. זמן לא רב אחר-כך שומע בריק צופרים רפים והוא משער שפירוש הדבר שמשאיות כיבוי ממהרות אל בניינים שנפגעו בהפצצה. אז משתתקים גם הצופרים ושוב יורד עליו השקט. קר לבריק והוא פוחד, אבל הוא גם מותש, ואחר שהוא צועד אנה ואנה בתחום כלאו העגול עד שהכוכבים מופיעים בשמים, הוא משתרע על הקרקע ולבסוף מצליח להירדם.

     

    השכם בבוקר המחרת מעיר אותו קול הקורא אליו מראש הבור. בריק נושא את מבטו ורואה פני אדם מזדקרים משולי הבור, והיות שהוא רואה רק את הפנים הוא מניח שהאיש שוכב על גחונו.

     

    קורפורל, אומר האיש. קורפורל בריק, צריך לזוז.

     

    בריק גם על רגליו ועכשיו שעיניו נמצאות לא הרבה יותר ממטר מפניו של הזר הוא רואה שלפניו ברנש כהה עם סנטר מרובע וזיפים בני יומיים וכי הוא חובש כומתה צבאית זהה לזו שעל ראשו-שלו. לפני שבריק מספיק לטעון, שעל אף רצונו הרב לזוז אין לו כל אפשרות לעשות כן במצבו הנוכחי, הפנים נעלמים.

     

    אל תדאג, הוא שומע את האיש אומר. תיכף נוציא אותך משם.

     

    כעבור כמה רגעים נשמע קול פטיש או קרדום ברזל ההולם בחפץ מתכתי והיות שהצליל הולך ומתעמעם עם כל מהלומה ומהלומה, בריק שואל את עצמו אם האיש תוקע יתד באדמה. ואם זוהי יתד, אולי יתחבר אליה עוד מעט גם חבל, ובעזרת החבל יוכל בריק לטפס ולצאת מן הבור. הדפיקות נפסקות, חולפות עוד שלושים או ארבעים שניות, והנה, בדיוק כפי שצפה, חבל צונח לרגליו.

     

    בריק הוא קוסם, לא איש ברזל וגם אם טיפוס על חבל לאורך מטר פחות או יותר אינו משימה מפרכת במיוחד לגבר בריא בן שלושים, הרי שהוא מתקשה בהחלט להניף את עצמו עד למעלה. הקיר לא עוזר לו משום שסוליות נעליו מחליקות שוב ושוב על פני המשטח החלק, וכאשר הוא מנסה להצמיד את הנעליים לחבל עצמו הוא לא מצליח להיאחז בו, ופירוש הדבר שעומד לרשותו רק כוח זרועותיו, והואיל ובמקרה הפרטי שלו אין אלה זרועות שריריות או חזקות, והואיל והחבל עשוי סיבים גסים ושורט את כפות ידיו, הפעולה הפשוטה הזאת הופכת למבצע כביר. כאשר הוא מתקרב סוף-סוף לשולי הבור והאיש האחר אוחז ביד ימינו ומושך אותו אל פני הקרקע, בריק קצר נשימה וזועם על עצמו. נוכח הביצוע העלוב להחריד הוא מצפה ללעג על קוצר ידו, אבל בדרך נס האיש נמנע מכל ביטוי של זלזול.

     

    כאשר בריק קם לאט ובקושי על רגליו הוא שם לב שמצילו לבוש מדים זהים לשלו, אלא שעל שרוולי מעילו שלושה פסים ולא שניים. ערפל כבד עומד באוויר והוא מתקשה לראות היכן הוא נמצא. זה אכן איזה מקום מבודד בטבע, כפי שחשב, אבל העיר או העיירה שהותקפה בליל אמש אינה נראית לעין. הדברים היחיד שבהם הוא יכול להבחין בבהירות כלשהי הם יתד המתכת עם החבל הקשור אליה וג'יפ מרובב בבוץ החונה במרחק כשלושה מטרים משפת הבור.

    קורפורל, אומר האיש, ולוחץ את ידו של בריק לחיצה חזקה ונלהבת. אני סֶרְג' טוֹבַּאק, הסמל הממונה עליך. ידוע יותר בכינוי סָארְג' סֶרג'.

    בריק משפיל מבט אל האיש, הנמוך ממנו בראש, וחוזר על השם בקול נמוך: סארג' סרג'.

    אני יודע, אומר טובאק. מצחיק מאוד. אבל הכינוי נדבק אלי ואין מה לעשות. אם אתה לא יכול לנצח אותם, תצטרף אליהם, לא ככה?

    מה אני עושה כאן? שואל בריק, ומשתדל לכבוש את המצוקה שבקולו.

    קח את עצמך בידיים, בחור. אתה חייל במלחמה. מה חשבת שזה פה? טיול ללונה פארק?

    איזו מלחמה? זאת אומרת שאנחנו בעירק?

    עירק? למי אכפת מעירק?

    אמריקה נלחמת בעירק. כולם יודעים.

    על הזין עירק. אנחנו באמריקה, ואמריקה נלחמת באמריקה.

    על מה אתה מדבר?

    מלחמת אזרחים, בריק. אתה לא יודע כלום? זאת כבר השנה הרביעית. אבל עכשיו שהגעת, המלחמה תיגמר. ואתה האיש שיגמור אותה.

    איך אתה יודע את שמי?

    אתה במחלקה שלי, טמבל.

    ומה עם הבור? למה הייתי בתוכו?

    זה ההליך הרגיל. כל המגויסים החדשים מגיעים אלינו ככה.

    אבל לא התנדבתי. לא התגייסתי.

    ברור. אף אחד לא מתגייס. אבל ככה זה. רגע אחד אתה חי את החיים שלך, ואז פתאום אתה בתוך המלחמה.

    בריק המום כל-כך מדבריו של טובאק עד שאיננו יודע מה לומר.

    זה המצב, ממשיך הסמל לטרטר. אתה הפראייר שבחרו למשימה הגדולה. אל תשאל אותי למה, אבל במטכ"ל חושבים שאתה האיש המתאים ביותר לתפקיד. אולי כי אף אחד לא מכיר אותך, ואולי כי אתה נראה כמו... כמו מה?... כמו סתם אחד, ומי יחשוב שאתה מתנקש.

    מתנקש?

    בדיוק, מתנקש. אבל אני אוהב להשתמש במילה "משחרר". או "עושה שלום". איך שלא תרצה לקרוא לזה, בלעדיך המלחמה לא תיגמר לעולם.

    בריק היה רוצה לברוח בו במקום, אבל הוא אינו חמוש ואף רעיון אחר לא צץ במוחו ועל כן הוא נענה. ואת מי אני אמור להרוג? הוא שואל.

    זה לא בדיוק מי, זה יותר מה, משיב הסמל סתומות. אנחנו אפילו לא בטוחים איך קוראים לו. אולי בְּלֵייק. אולי בְּלֶק. אולי בְּלוֹך. אבל יש לנו כתובת, ואם הוא לא נעלם בינתיים, לא צריכה להיות לך בעיה. נחבר אותך עם איש קשר בעיר, אתה תהיה סמוי, ותוך כמה ימים הכול צריך להיות גמור.

    ולמה מגיע לאדם הזה למות?

    כי המלחמה הזאת שלו. הוא המציא אותה, וכל מה שקורה או עומד לקרות נמצא אצלו בראש. תחסל את הראש הזה, והמלחמה נפסקת. פשוט מאוד.

    פשוט? ממה שאתה אומר, הוא נשמע כמו אלוהים.

     

    שום אלוהים, קורפורל, רק בן-אדם. הוא יושב כל היום בחדר וכותב, וכל מה שהוא כותב מתגשם. לפי דוחות המודיעין הוא אכול אשמה אבל לא מסוגל להפסיק. אם לבנזונה היה אומץ לתקוע לעצמו כדור בראש לא היינו מדברים על זה עכשיו.

    אתה אומר שזה סיפור, שאיש אחד כותב סיפור, ושכולנו חלק ממנו.

    משהו כזה.

    ואחרי שהוא ייהרג, מה אז? המלחמה תיגמר, אבל מה אתנו?

    הכול יחזור למסלול.

    או שאולי אנחנו פשוט ניעלם.

    אולי. אבל זה סיכון שאנחנו חייבים לקבל. מוכרחים לעשות משהו, בחורצ'יק. יותר משלושה-עשר מיליון איש כבר נהרגו. אם זה יימשך עוד הרבה, חצי מהאוכלוסייה תימחק לפני שתבין מה הולך.

    לבריק אין שום כוונה להרוג מישהו וככל שהוא מוסיף ושומע את טובאק כן הוא משתכנע שהאיש מטורף גמור. אולם לעת עתה אין לו ברירה אלא להעמיד פני מבין, להתנהג כאילו הוא להוט לבצע את המשימה.

     

    סארג' סרג' ניגש אל הג'יפ, מוציא מאחור שקית ניילון גדושה ומלאה ומושיט אותה לבריק. הבגדים החדשים שלך, הוא אומר, ומורה לקוסם לפשוט את מדיו כאן, בשטח הפתוח, וללבוש את הבגדים האזרחיים שבשקית: זוג מכנסי ג'ינס שחורים, חולצת אוקספורד כחולה, סוודר וִי אדום, חגורה, מעיל עור חום ונעלי עור שחורות. אחר-כך הוא מושיט לו תרמיל גב ירוק מפלסטיק ובו עוד בגדים, כלי גילוח, מברשת שיניים ומשחה, מברשת שיער, אקדח קליבר 38 וחפיסת כדורים. לבסוף מקבל בריק מעטפה ובה עשרים שטרות של חמישים דולר ופתק ועליו שמו וכתובתו של איש-הקשר.

     

    לוּ פרִיסְק, אומר הסמל. איש טוב. תלך אליו ברגע שתגיע העירה והוא יגיד לך כל מה שאתה צריך לדעת.

    על איזו עיר אנחנו מדברים? שואל בריק. אין לי מושג איפה אני.

    וֶלינגטון, אומר טובאק, נפנה באחת ימינה ומצביע אל תוך ערפל הבוקר הכבד. עשרים קילומטר צפונה. אם תמשיך עם הכביש הזה תגיע לשם אחר-הצהריים.

    אני אמור ללכת ברגל?

    מצטער. הייתי נותן לך טרמפ אבל אני חייב לנסוע בכיוון ההפוך. החיילים שלי מחכים לי.

    ומה עם ארוחת בוקר? עשרים קילומטר על בטן ריקה...

    מצטער גם על זה. הייתי אמור להביא לך סנדוויץ' ביצה ותרמוס קפה, אבל שכחתי.

    לפני שהוא יוצא אל חייליו מושך סארג' סרג' את החבל מן הבור, עוקר את היתד מהאדמה ומשליך את שניהם אל ירכתי הג'יפ. אחר-כך הוא מתיישב ליד ההגה ומתניע. הוא מצדיע לבריק לפרידה ואומר: תחזיק מעמד, חייל. אתה לא נראה לי רוצח מי-יודע-מה, אבל מה אני מבין? אני אף פעם לא צודק.

     

    בלי להוסיף מילה, טובק נותן גז ופשוט נעלם, נבלע בערפל תוך שניות. בריק לא מש ממקומו. קר לו והוא רעב, הוא מעורער ופוחד, ויותר מדקה הוא עומד לו באמצע הכביש ושואל את עצמו מה לעשות עכשיו. בסופו של דבר הוא מתחיל לרעוד באוויר המקפיא. זה מכריע את הכף. הוא מוכרח להניע את אבריו, מוכרח להתחמם, וכך, בלי צל של מושג על מה שצפוי לו, הוא פונה לאחור, תוחב את ידיו לכיסי המעיל ומתחיל לצעוד אל העיר.

     

    • "איש בחושך", פול אוסטר, הוצאת עם עובד 

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים