שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    שליחות קטלנית
    "חיי הרווקות מעלים אצלי שאלות רבות כמו למה החברות שלי כן - ואני לא. מה עשיתי לא בסדר? איזו תפילה עוד לא התפללתי, באיזה קבר עוד לא ביקרתי, ואיזה משפט היה מיותר לומר ב"דייט" האחרון? ואז פתאום האסימון נפל - אולי הקב"ה מייעד אותי לשליחות קטלנית כרווקה, בטרם פרוץ מרתון הכביסות והחיתולים". הילה ניסן לט"ו באב

    ישבתי וחשבתי היום: "זה לא קורה לי". ישנה ציפייה כזו שלא נאמרת בקול רם בציבור הדתי והיא - שאיפת השאיפות שלך היא להכיר את הבחור הנכון ואיתו להקים בית נאמן בישראל, כמובן רצוי שיהיה ירא שמיים, בעל מידות טובות, מלומד וכו' וכו' וכו' ועוד כמה בלה בלה בלה. חלילה לא - חתיך הורס, בעל חיוך כובש ומבט חודרני. הרי אנחנו לא מפנטזות על כאלה. חלילה. העיקר- ירא שמיים. אבל לא זה הנושא שלשמו אני ערה בשעת לילה מאוחרת זו.

     

    אז זה לא קורה לי, למרות הרצון העז. אני יוצאת לדייטים מגיל 18 וחצי לערך. אמנם לא יצאתי עם הרבה, אך כל חיי חשתי שכשארצה בזה מאוד, זה יבא. הוא ידפוק לי בדלת ויאמר בקול גברי ומסוקס - "היי הילה, אני הזיווג שלך משורש נשמתך" (כפי שאבא נוהג לברך אותי מידי שישי בערב). ובכל זאת, חלפו להן השנים. הרצון מתגבר ונאדה. גורנישט. אף נסיך/הסדרניק/מכיניסט לא הגיע. איך זה ייתכן?

     

    החברות מסביב אט אט מתחתנות, זו אחר זו. חלקן אפילו כבר הגדילו את השבט, ואילו אני ממשיכה לאכול את הסוכריות שהן מלקקות אחרי הטבילה במקווה בהשלמה שזה מה שיביא לי את הבחור. שלא לדבר על פסיפס שברי צלחות האירוסים שתלויות לי על הקיר ועל הטיולים המאורגנים לקברי צדיקים.

     

    כמה אנרגיות אנחנו משקיעות בלמצוא את הבחור וזה במקביל לשעות ארוכות של דייטים כושלים בהם את משווקת את עצמך ("למדתי באולפנה"), מצהירה על פעולות שאת בעצמך לא ידעת עליהן ("אני משתדלת להתפלל לפחות תפילה אחת ביום"), עושה את עצמך מתעניינת בתוכן השיחה המייגעת שניהלת אותה כבר לפני שבוע עם הדייט הקודם, וכמובן לובשת חצאית וחולצה עם שרוולים כמעט עד המרפק רק כדי לא ליצור את הרושם שאת אחת שנוגעת. או חלילה אחת שמזמינה את זה.

     

    מה לא עשיתי בסדר...

    חיי הרווקות מעלים אצלנו הרווקות שאלות רבות. כמו למה החברות שלי כן ואני לא. מה עשיתי לא בסדר.איזו תפילה עוד לא התפללתי (תפילה לפני יציאה לדייט), באיזה קבר עוד לא ביקרתי (רבי מישאל בן יהושפט), איזה משפט היה מיותר לומר בדייט האחרון ("לדעתי, אפשר לשלב קריירה ואמהות" ) ושאלת השאלות -מי החברה שעוד לא התקשרתי לברר אם יש לה איזה ידיד פנוי...

     

    ואז פתאום צצה בקרבי המחשבה הכבירה - הקב"ה מייעד אותי לשליחות קטלנית בחיי הרווקות. שליחות שעוד לא נסתיימה. השליחות שלי כרווקה המשוחררת מעול הבית וגידול הילדים היא כה רמה עד כי זיווגי מתעכב לו. זהו. הקב"ה עוד לא רוצה שהילה ניסן תשתעבד להחלפת חיתולים, למרתון כביסות ולבישולים. עוד לא הגיע עבורי עידן הקוקו בלוף והחלוק הורוד של סבתא. המסר משמיים מעולם לא היה פשוט יותר. זו אני שהסתנוורתי ממראה חברותיי בשמלות כלה (לא כולן היו מעוררות קנאה) מקפצות לצלילי "סימן טוב ומזל טוב" כשמעבר למחיצה מפזז (בצעדים בכלל לא מחמיאים) החתן הביישן שעל פניו ניכרת הבעת הערצה כלפי אשתו.

     

    עכשיו כשהכל פתאום כ"כ ברור, אני חשה תחושת הקלה. אני אמנם עדיין רווקה אך זאת מתוך בחירה (למרות שהיא לא שלי). מתוך שליחות. עם ישראל זקוק לי כרווקה כדי שחלילה לא אתפתה בחיי הנישואים להיגרר אחר המחשבה:"מה אבשל היום לצהריים".

     

    אנחנו הדתיות סובלות מחוסר ייצוג בתקשורת ובפוליטיקה, אחת הסיבות לכך היא - הנישואים בגיל צעיר. רווקה דתייה מסוגלת לעשות את אשר זו הנשואה לא יכולה בגלל דאגתה המתמדת לחיי המשפחה, במובן זה, הרווקה הדתייה משוחררת להפיץ את האור ולעבוד במוקדי השפעה הדורשים ממך שעות מטורפות והתמסרות מוחלטת. רווקות היא איננה מילה גסה והיא משרתת לעיתים את כלל הציבור הדתי.

     

    כעת כשאשאל שוב - "מה עם חתן?", אוכל להשיב בחיוך: "המשימה טרם הושלמה". זה נשמע הרבה יותר טוב מ"הזיווג שלי מתעכב" מה שיגרור אחריו תגובה מעצבנת - "תקראי 40 יום את שיר השירים/ נשמת כל חי/ פרקי שירה ותצפי לישועה".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים