מה השתבש עם חוש ההומור של הנשים?
נשים בדרך כלל אוהבות שמצחיקים אותן. אז מדוע הן ממעטות להצחיק בעצמן, ממעטות לספר בדיחות? מדוע נשים נוטות להתבדח רק במחיצת נשים, ולרוב על חשבון הבעל או גברים אחרים? למה על כל סטנדאפיסטית יש עשרה ממין זכר?
כשאני מתבונן בכסא בו יושב היוצר יש דבר אחד שדמיוני מתקשה למצוא שם: אשה. אני תמיד מוצא שם גבר, תמיד מבוגר ופנסיונר. אני מנסה שוב – גבר.
"איזה מין דמיון פרימיטיב אתה, בכלל לא פוליטיקלי קורקט", אני פונה אל דמיוני במחאה.
"קפוץ לי", הוא עונה לי בגסות שוביניסטית טיפוסית.
עם תשובה שכזו לא נותר לי אלא לפנות אליכם עם מספר קושיות מטרידות: נשים בדרך כלל אוהבות שמצחיקים אותן. זה טוב. אז מדוע הן ממעטות להצחיק בעצמן, ממעטות לספר בדיחות?
מדוע נשים נוטות להתבדח רק במחיצת נשים, ולרוב על חשבון בעליהן או גברים אחרים?
מדוע על כל סטנדאפיסט ממין נקבה יש עשרה ממין זכר?
ובקיצור: האם לוקות הנשים בחוש ההומור שלהן?
נקשיב תחילה לתשובה המשוערת של ארגוני הנשים: "אלפי שנות דיכוי פגעו ביכולת האשה להצחיק. המעטות שהצליחו להשתקם בכוח רצונן ומנסות להופיע נתקלות בקיר השקוף שיצרה הגמוניית הסתרים הגברית של אמנים-יח"צנים-מפיקים, מחשש שמא התרת הגבול תאפשר לנשים להצחיק נשים, דבר שיגרום לנשים להתרחק מגברים, מה שבתורו יוביל להפיכת כל הנשים ללסביות ולהתפוררות עור הפין הגברי עקב שימוש-יתר בקרמים זולים".
מרתקת לא פחות היא העובדה שגם כשהאשה צוחקת היא מצליחה, לעיתים קרובות, לעשות זאת בכפוף למערכת השיפוט הכה סובייקטיבית שלה ובהתאם לצרכי הרגע. אם, לדוגמה, היא נמשכת ברגע נתון לגבר מסוים, יש סיכוי טוב שתצחק מבדיחות שבנסיבות אחרות היו גורמות לה לעוות את פניה בבוז גלוי.
רגע, רגע. אולי זה בכלל להפך: ההומור הוא תוצר של מניפולציה גברית, שכל מטרתה היא להכניס את האשה למיטה בדרך הקצרה ביותר. במקרים מסוימים ישמש ההומור ביד הגבר אף ככלי קטלני. נציץ בידיעה הדמיונית הבאה:
"בעל הצחיק את אשתו למוות"
השכנה ההמומה: "שמעתי אותה מתחננת שיפסיק, בוכה ממש, אבל הוא המשיך והמשיך. הוא גמר אותה".
הכתב: "למה לא קראת למשטרה?"
השכנה: "האמת רציתי, אבל לא יכולתי, נשפכתי מצחוק, הוא מה זה מצחיק! מי ידע שזה יסתיים כך, בבכי".
תגובת ארגוני הנשים: "הזהרנו, וחזרנו והזהרנו! זו האלימות החדשה. עכשיו זו כבר לא בדיחה, עכשיו אף אחד לא צוחק. להריץ מיד את החוק נגד בדיחות!"
בדיקטטורות ובדתות אפלות ההומור אסור
כן, הצחוק יכול להיות מסוכן, במיוחד לאלה המבקשים לשמר סוג מסוים של סדר באמצעות תבנית נוקשה. זו הסיבה שבדיקטטורות ובדתות אפלות ההומור הוא בגדר איסור. כי מטבעו כרוך ההומור ביצירתיות, בשבירה של תבניות.
כך, מקרה דוד ומיכל מספק לנו אב טיפוס למאבק העתיק שבינה לבינו: כשדוד מכרכר בעוז לפני ארון ה' בזה לו מיכל ומכנה אותו: "כאחד הריקים". כי זהו מבנה הקשר: היא זקוקה לעוגן, הוא לאוויר הרים; היא לבטחון ויציבות, הוא לחופש ותנועה. מכאן שהם זקוקים זה לזו. היא זקוקה למשבים המרעננים שהוא מפיח במבצרה, רוחו הממריאה זקוקה לה כבסיס האם. ובנקודת החיכוך המסתורית הזו, בין התבנית לדינמיות, מופיעים ונעלמים עולמות שלמים:
הוא מגיע עמוס בסלים, מניח אותם במטבח ופונה לשירותים. אשתו מתחילה לרוקן את הסלים כשפתאום, בעודו משתין, הוא שומע את קולה: "שוב שכחת חלב", עם דגש על ה"שוב".
זה שבוע, ומאז הריב האחרון ביניהם, הוא משתדל לא לתת לה שום סיבה לפתחון פה, והנה הוא, כמו אידיוט, נופל על החלב. "לעזאזל", הוא מסנן וחובט לעצמו על המצח. "אין בעיה, אני כבר קופץ וקונה", הוא ספק עונה ספק שואל, וממתין.
גל של שקט קפוא מגיח מן המטבח, נכנס לשירותים ומקפיא את עצמותיו. אני חייב לשים לזה סוף, הוא מהרהר לעצמו. שלוש אפשרויות פתוחות בפניו:
הוא יכול לריב איתה, אבל אז נרשם לו אוטומטית הפסד: הוא שיחק לתבנית שלה. אחת אפס לטובתה. הוא יכול להתעלם לחלוטין ולהסתפק בתיקו מתוח: תוצאה בכלל לא רעה מבחינתו. אבל אם הוא רוצה לגרוף את כל הנקודה הוא חייב להתעלות על עצמו. הוא מחליט לפעול: הוא יוצא וטורק את דלת השירותים מאחריו, נכנס לחדר השינה וטורק גם את הדלת הזו. קולות של מגירות נשלפות ודלתות נטרקות עולות מארון הבגדים שבחדר.
זעקת קרב אימתנית עולה מתוך החדר
רק לא עוד אחת מהתפרצויות הזעם שלו היא מהרהרת בדאגה. לפתע, לאחר שניות ארוכות של דממה מתוחה, עולה זעקת קרב אימתנית מתוך החדר. האשה מחווירה ואומדת בבהלה את המרחק בינה לבין הטלפון. אבל אז הוא מסתער. בחוטיני אדום, החוטיני שלה, הנלחץ אנושות למפשעתו, ובחזייתה האדומה הטובלת בשערות חזהו, הוא מדלג בקלילות מפתיעה מעל לספה, כמו איזה טרזן שנפלט ממצעד הגאווה, סוגר עליה, מצמיד אותה למקרר ותוחב שני ציצים אדומים מידה E85 ממולאים צמר גפן הישר לתוך פרצופה המתייבב. "חלב רצית? – הנה חלב!" הוא שואג. היא קורסת על הריצפה, מתפתלת בצחוק מטורף.
איזה ניצחון! הוא מניף אותה ונושא אותה למיטה, לטקס הענקת הפרסים...
אפילוג: מצחיק מי שמצחיק אחרון
רק סבלנות, עוד קצת, התהליך יושלם. הגלולה שחררה אותנו מחרדת ההתעברות. תרומת הזרע שחררה מהצורך בבעל, ההפרייה החוץ-גופית שחררה מהחדירה. נותר השלב האחרון: העברת ההריון לגבר. שק האשכים מספיק גמיש לשם כך, וציצים כבר יש לו גם ככה. או אז – היאספו נשות העולם! כמו פרי בשל ייפול העולם הזה לידנו! בזמן שהגבר ישכב בשמירת הריון (נראה אותו עומד עם החבילה הזו בין הרגליים), ייתקע עם ההנקה, ההחתלה וכיוצא באלה, אנחנו נכתוב תנ"ך חדש, נשתמש ונזרוק, ונכבוש את כל מחוזות הרוח והיצירה.
ועל אותו כסא פינתי בבית הקפה תשב סוף סוף ותחייך לעצמה – אשה!
האימייל של שמעון
