עובדים סיעודיים: מטפלים בכם שעות נוספות

האם מטפל סיעודי, העובד 24 שעות ביממה אצל המעביד, זכאי לתוספת שכר תמורת שעות נוספות? תלוי את מי שואלים. בשש השנים האחרונות ניתנו תשע הכרעות שונות בבתי הדין לעבודה, כל אחת מהן עוסקת בזכאות של מטפל סיעודי כזה לגמול שעות נוספות, וחלקן אף סותרות זו את זו.

אחת טענה שאופי העבודה לא מאפשר לבחון את היקף המשרה, השנייה טענה שעצם העובדה שהעובד נמצא במקום העבודה (לרשות המעביד) אמורה להיחשב כשעות עבודה, ושלישית בכלל אומרת שבית המעביד זה גם הבית של העובד, ולכן קשה להוכיח את שעות העבודה. מבולבלים? גם אנחנו.

לטענת משפטני חשבים HPS, יש לתקן את החוק הסיעודי כך שיסדיר סוגיה זו. לטענתם, הסיבה להכרעות המנוגדות זו לזו היא מתכונת ההעסקה החריגה של העובד הסיעודי, שאינה דומה לשום צורת העסקה אחרת. על כן, גם עובד סיעודי העובד במשך שלוש שעות ביום בלבד, עשוי להיחשב כמי שעובד במשך 24 שעות.

הסיבה לכך היא שלפי לשון חוק שעות עבודה ומנוחה העובד הסיעודי עומד לרשות מעבידו במשך 24 שעות ביממה. "על פי לשון החוק", אומרים מומחי חשבים HPS, "ניתן לקבוע כי כל שעת שהות בבית המטופל מעל שמונה שעות היא בבחינת שעת עבודה נוספת."

בלבול רב במערכת המשפט

השאלה שעלתה לדיון משפטי היא האם 16 שעות ביממה או חלק מהן בבית המטופל הן בבחינת שעות עבודה נוספות. אבל ההכרעות שניתנו היו הפוכות זו לזו ומנימוקים שונים.

סקירת פסקי הדין מעידה על בלבול רב, כשהחלטות הפסיקה נראות, לפי הערכת משפטני חשבים HPS, כתלויות במידת ההיכרות האישית של השופטים את הסוגיה. כלומר: מי שמכירים מקרוב את מתכונת ההעסקה של מטפלים, יודעים כי זו משרת אמון לכל דבר וכי אין ביכולתו של המטופל לפקח על חלוקת העבודה של העובד מעבר לצרכים הספציפיים שלו.

על חוסר העקביות בשיקול הדעת של בתי הדין לעבודה תעיד העובדה כי גם במקרה קיצוני, שבו היה על עובדת סיעודית להשגיח במשך 24 שעות על מכונת הנשמה של המעסיקה חדלת האונים, נקבע בבית הדין הארצי לעבודה כי לא היה מדובר בעבודה בשעות נוספות - בשל היעדר פיקוח על העובדת. ניתן להבין מכך שלהערכת בית הדין היה על המעסיקה המונשמת לנהל יומן עבודה למטפלת שלה או שעל המטפלת היה לנהוג כך.

לדעת משפטני חשבים HPS, יש להסדיר את הסוגיה באמצעות חוק סיעוד. לטענתם, יש להפקיע את הסוגיה הזו מחוק שעות עבודה ומנוחה - שאינו רלוונטי כלל וכלל למתכונת ההעסקה כה מיוחדת זו.

בנוסף הם טוענים שמצב כזה לא התקיים במציאות הישראלית בעת חקיקת חוק העבודה והמנוחה בשנת 1951, כאשר הרוב המכריע של האוכלוסייה בארץ היה צעיר ונטול דאגה לקשישים וחסרי ישע.

"אם התיקון בחוק יכיר בדרך כלשהי בשעות עבודה נוספות, יהיה על הביטוח הלאומי להגדיל את השתתפותו באחזקת עובדים אלה, העומדת על כ-1,500 שקל בממוצע לחודש. זאת מאחר שעלות העסקתם תגדל וקיים החשש שחלק גדול מן המטופלים ומשפחותיהם לא יוכלו לעמוד בנטל הכספי הנוסף", כך לפי משפטני חשבים HPS. "על מטופל להוסיף כ-4,000 שקל במזומן מכיסו תמורת מטופל, אם אין מביאים בחשבון כי מלוא תחזוקתו - לינה ומזון - על חשבון המטופל ומשפחתו."

ומה אומר בית המשפט?

המערכת המשפטית התלבטה רבות בנושא, ותשעה פסקי דין שונים לא הצליחו להתגבש לכדי פסיקה אחת ברורה. על פי פסיקה ממרס 2005 צריך לשלם: "משך הזמן שעובד נדרש לעמוד לרשות המעביד בכל שעות היממה, הגם שלא ביצע עבודה בפועל, ייחשב לזמן עבודה." לעומת זאת, על פי פסיקה מפברואר 2006 לא צריך לשלם: "במהלך יום עבודתו של עובד סיעודי נוצרים חללי זמן בהם ניתן לאמור שהעובד לא עמד לרשות המעביד."