שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    קשר משפחתי
    אהרון קפלן, הילד מ"Here We Are" ובנו של הבמאי אירוו קפלן, לא שכח שגם בימי התום של הטלוויזיה הלימודית היו תככים ומריבות על זמן מסך. ירון ביטר שמע ממנו על אותם ימים
    ב-1969 הגיע ארצה הבמאי אירוו קפלן, אחד האנשים הדומיננטיים ביותר בקרב אלה שעבדו על תוכניות האנגלית של הטלוויזיה החינוכית. אך אירוו לא הגיע לבד: איתו הגיעו גם בני משפחתו, ביניהם גם אהרון קפלן, שלימים הלך בדרכו של אביו ופתח בקריירה טלוויזיונית משל עצמו, לא לפני שהספיק לככב בכמה מאותן תוכניות שביים אביו ובראשן "Here We Are" המיתולוגית של שנות ה-70.


    קפלן (באמצע) ב"Here We Are". (באדיבות הטלוויזיה החינוכית, ערוץ 23)

     

    "מהילדות בארה"ב זכורים לי רק דברים טובים", מספר קפלן, אחיו הגדול של ירמי, הזמר. "בכל יום ראשון בבוקר היינו יושבים, ירמי ואני, מול הטלוויזיה וצופים בסדרה האהובה עלינו – 'המאנקיז', שעקבה אחר חייהם המוזיקליים והדביקים של הלהקה שהעניקה לתוכנית את שמה, מעין גרסה אמריקנית של 'הביטלס'. אחר כך היינו יורדים למרתף ומנגנים על תופים וגיטרה, עושים המון רעש. היינו משחקים ב'כאילו' – כאילו אנחנו באמת יודעים לנגן ולשיר".

     

    הצטרפותו של קפלן הצעיר לצוות השחקנים של "Here We Are" התרחשה, לדבריו, ללא קשר לקשרי הדם שלו ושל הבמאי. "הבחירה בי לתפקיד היתה מקרית. ביקרתי את אבי בעבודה ביום אודישנים, והמפיקה ביקשה ממני לעשות משהו מול המצלמה", נזכר קפלן. "שרתי שיר עם אמריקני ולהפתעתי היא אהבה את זה וביקשה שאבוא לאודישן נוסף.

     

    "מהרגע שבו זה נהיה רציני והבנתי שאני בא להיבחן לתפקיד אמיתי, הכל נהיה מתוח. בסופו של התהליך, נבחרתי לתפקיד. השחקנים האחרים היו גדולים ממני בהרבה ולא היה לנו ממש נושאי שיחה משותפים, אך בכל זאת ניסיתי להתמזג – הרי בסופו של דבר, במשך שנתיים הם היו החברים הקרובים ביותר שלי".

     

    כמו ריאליטי

    העבודה האינטנסיבית במהלך ימי הצילומים באה לעיתים קרובות על חשבון שעות הלימודים בבית הספר, מה שגרם לקפלן הצעיר להתרחק מחבריו לספסל הלימודים. "גם כשכבר הייתי מגיע, לא הצלחתי ממש להתקרב אליהם, למרות שניסיתי", מספר קפלן. אבל למרות הבעיות, החברים על הסט בכל זאת היוו סוג של נחמה.

     

    "השחקנים בצוות אמנם היו כמו משפחה", הוא מספר. "אבל כמו בכל קבוצת שחקנים שמכבדת את עצמה, גם שם היו לא מעט אינטריגות, תככים והתפרצויות קנאה בכל מה שקשור לזמן מסך. היו גם לכלוכים קטנים מאחורי הגב ועוד כמה דברים לא ממש נחמדים. אבל למרות כל זאת, זאת עדיין היתה משפחה".

     

    איך עבד עניין האב/במאי, האם קיבלת יחס מיוחד?

     

    "לעולם לא. תמיד היינו רגישים לנושא הזה. בגלל זה לדעתי גם היום, כשאני כבר במאי בעצמי, קשה לי מאוד לקחת לתפקידים אנשים הקרובים אלי מהחשש שיגידו שמדובר בפרוטקציה. לצערי, רוב התחום עובד על עיקרון הפרוטקציה, 'עזור לי ואעזור לך', ובכך אני מרגיש מעט אאוטסיידר, שלא משחק את המשחק הזה.

     

    "בתקופתי בטלוויזיה הלימודית, אבא היה מעיר לי ומעודד אותי כמו עם כל השחקנים האחרים. היתה לנו מערכת יחסים מאוד מקצועית על הסט. יתכן שהתחברתי עם עובדי האולפן, הצלמים והאנשים הטכניים קצת יותר מהרגיל מכיוון שאבא היה הבמאי, והם נתנו לי יחס שונה מהיחס הרגיל, כי רצו למצוא חן בעיניו. אבל בערך באמצע ההפקה התחלף גם הבמאי, ואז כמובן שהיחס מיוחד הגיע לקצו".


    עם אביו אירוו. לא היה יחס מיוחד (צילום: דניאל פלג, מגזין "זמן דיגיטלי")

     

    למרות שכבר בגיל צעיר כיכב בטלוויזיה, בעידן שבו צופי ישראל הסתפקו בערוץ מקומי אחד, קשה להגיד שקפלן חי את חיי התהילה והזוהר. "התכניות צולמו כשהייתי בכיתה ז' או ח', וחשבתי לעצמי שאולי אוכל לתפוס איזו חתיכה בזכות הפרסום. אלא שבפועל, השידורים החלו כשהייתי בערך בכיתה י"א, והחזות שלי השתנתה לגמרי", נזכר קפלן.

     

    רוח שטות

    קפלן חזר לתודעה הציבורית לקראת סוף שנות ה-80. אז השתתף בתוכנית הרדיו של יקיר אביב, "30 בצל", לצידם של אמיר כהן ודידי הררי. העבודה המשותפת ברדיו הובילה, בסופו של דבר, להקמתה של להקת "פנצ'ר". "זו היתה אחת התקופות היפות בחיי", נזכר קפלן. "היינו נוסעים לרדיו מדי יום ומחברים קטעים לשידור, אם כדמויות ואם סתם במסגרת 'פנצ'ר'. מה שהחזיק אותנו היה הכיף והאווירה השטותניקית בה הכל נעשה, מה שלדעתי עבר גם החוצה למאזינים.

     

    את סיפורה של אותה חבורה עליזה, קפלן זוכר היטב. "זה התחיל מטלפונים עם סיפורים מחיי אהבה כושלים שלי כאהרון ולאט לאט הפך לדמות מזרחית בשם 'סחבק', שסיפר על חוויות החיים ומערכת היחסים העדינה שלו עם חברתו, 'כפרה'.
    התחלתי לחבר מילים עבריות ללחנים של להיטים ושרתי אותם, ועם הזמן נרקם מה שהפך בסופו של דבר ל'פנצ'ר'".

     

    קפלן לא מסתיר את אכזבתו מכך שאותה תוכנית, והלהקה שהגיעה בעקבותיה, נשכחו עם השנים. "לא תמיד לקחו אותנו ברצינות", הוא אומר. "וזה למרות שלדעתי היינו מאבני הדרך של הנונסנס הציוני. יש התעלמות כמעט מוחלטת מאיתנו בכל הכתיבה ההיסטורית, הן בתחום המוזיקה והן בתחום ההומור. מצד אחד זה די מקומם ומעליב, אבל אני חי עם זה כבר כל כך הרבה זמן שזה הפך למשהו שהפסקתי להתעכב עליו".

     

    הולך בדרכו

    כיום, קפלן עובד כמנהל קריאייטיב בחברת "אורפאן", אולם עד לא מזמן עדיין עבד כבמאי טלוויזיה, דבר שנובע לדעתו, לפחות באופן חלקי, מעבודתו של אביו. "אני חושב שעצם העובדה שאבי היה במאי החדירה בי את הרצון, למרות שבתחילת הדרך רצית להיות בצד השני של המצלמה, כשחקן או זמר. שיחקתי בכמה סרטים גדולים כמו "מחץ הדלתא" ו"השגריר" בתפקידים קטנים, אבל מהר מאד הבנתי שאני מעדיף להיות בצד השני של המצלמה. וכשהתחלתי לעסוק בזה – התאהבתי".

     

    בילדותך עבדת עם אביך, ובמהלך הקריירה שלך ביימת קליפים עבור אחיך, ירמי. מה פשר העבודה המשפחתית הזאת?

     

    "בית חם ואוהב וחינוך נכון מהבית, חד משמעית. תמיד היתה לנו דינמיקה של יחידה מאוד הדוקה ועוזרת. הזוגיות המקסימה של הורי והגילאים הקרובים של הילדים, יחד עם מעבר לישראל בגיל ההתבגרות, הפכו את התא המשפחתי ליחידה מלוכדת. כמו בכל משפחה, היו גם ריבים, אבל הכל במינונים 'בריאים' ונורמליים".

     

    • ירון ביטר ערך בין השנים 2004-2007 ראיונות נוסטלגיים עם אייקונים תרבותיים של הטלוויזיה החינוכית.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    קפלן. רק אל תדברו איתו על פרוטקציה
    צילום: צילום: דניאל פלג, מגזין "זמן דיגיטלי"
    7 לילות
    מומלצים