החושים אמרו לי: עכשיו לא בורחים, עכשיו בונים
כשמנערים את השטיח שמתחת לרגלייך, אין לך זמן לחשוב, את חייבת להחליט: פורשת כנפיים ועפה, או נוחתת ומתחילה לארוג שטיח משלך, שאיש לא ייקח. אז כשהרצפה רעדה, וכל אחד מאיתנו נזרק למקום אחר, אני בחרתי לנחות. כשההורים שלי החליטו להיפרד התחלתי לארוג את הקרקע שלי
אף פעם לא חשבתי למה תמיד כשאני עוברת דירה, כל הארגזים מפורקים בתוך עשר שעות בדיוק, ולא נשאר זכר למעבר. 15 ארגזים של חפצים, של תמונות, בגדים וכלים, של ציורים, של קלסרים ומכתבים ישנים, של אלבומים. ארגזים של אני. אני נמצאת בכל פינה בבית, אני מציצה מכל קיר. עוד לא העברתי כאן לילה ראשון, וכאילו אני כאן חודשים ארוכים.
אף פעם לא חשבתי, מה כל כך בוער לי? למה לא לפרק לאט לאט, למצוא את המקום הנכון לכל פריט? אף פעם לא חשבתי למה כל כך דחוף לי שכבר באותו יום, המדף ייתלה ועליו יהיו מסודרים כל הספרים, עד שבשורה ארוכה צבעונית, הם יחייכו אלי. שהמחשב יהייה כבר מחובר, שהמערכת תעבוד. שמצעים נקיים יעטפו את המיטה, שיהייה ריח טוב.
לא טסתי לדרום אמריקה, לא התמסטלתי
כשמנערים את השטיח שמתחת לרגלייך, אין לך זמן לחשוב, את חייבת להחליט באותו רגע: אני פורשת כנפיים ועפה, או שאני נוחתת ומתחילה לארוג לי שטיח חדש, שטיח משלי, שאיש לא ייקח. אז כשהרצפה רעדה, וכל אחד מאיתנו נזרק למקום אחר, אני בחרתי לנחות. כשההורים שלי החליטו להיפרד אחרי 30 שנה יחד, אני בתגובה התחלתי לארוג לאט לאט את הקרקע שלי. לא ארזתי תרמיל, לא חסכתי שקל לשקל, לא נסעתי לטיול למזרח, לא טסתי לדרום אמריקה, לא התמסטלתי. יכולתי לעשות זאת. יכולתי להתפשר לתקופה קצרה, כדי לפרוש כנף לתקופה ארוכה. יכולתי לברוח רחוק, יכולתי להחליף את הנוף. אבל האינסטינקט שלי אמר אחרת. האינסטינקט שלי אמר: עכשיו לא בורחים, עכשיו בונים.
בהתחלה כולנו פרפרנו על החוף כמו דגים שהים הקיא אותם. היה קשה יותר להביט בפרפור שלהם מאשר לפרפר בעצמי. אבל נשארתי. הייתי לצידם בתהליך, בתוך ובפנים. ניסיתי להשלים כל פעם את מה שהיה הכי חסר. פעם לצד אחד, פעם לצד האחר. אמנם הוא ממש התעכב, אבל בסוף גם הזמן עשה את שלו, וכשכל אחד מהם מצא דרך חדשה לנשום, הגיע תורי לבחור.
אני בחרתי בעצמאות, באוטונומיה, בפרטיות. ובשביל הקיום הזה הייתי מוכנה לעבוד. לעבוד במקום שלפעמים שנאתי, בשביל השקט הזה המיוחד. עשר שעות מול המחשב ביום היו שקולות לאמבטיה לאור נרות. התמודדות עם אנשים מתנשאים - בשביל האופציה להזמין חברים עד אמצע הלילה, בשביל לשמוע מוזיקה בלי חשבון. בחרתי לתלות תמונות בדיוק איפה שאני רוצה, בחרתי מתי לנקות. אולי זה דומה למה שאיש אחד פעם אמר לי: "העבודה זו העבדות שמאפשרת לי חרויות אחרות".
ונכון שעדיין קשה לפעמים להחזיק את הראש מעל המים, לסגור את החודש. פתאום יש טסט לאוטו, וכמה חתונות, או הוצאה בלתי צפוייה אחרת, ואי אפשר לקנות כל מה שרוצים. ונכון שכולם חוזרים עם תמונות מדהימות מהטיול האחרון. ונכון שאולי אחרים יכולים ללמוד לתואר שני ואני בינתיים לא. אבל כשניערו לי את השטיח מתחת לרגליים, הבנתי שעכשיו האופציות מצטמצמות. אנשים שמרשים לעצמם לעוף הם בדרך כלל אלו שיודעים שכשהם יתעייפו, יש להם איפה לנחות.
הבית שהתפרק לי היה נוף ילדותי, כפי שכל אדם סוחב איתו כל החיים. וכשזה קורה, את מבינה שהיחידה הזאת, שגידלה אותך, כבר לא תביט בך באותו המבט. המבט שאת מכירה מאז שנולדת יהפוך עתה לשני זוגות עיניים נפרדות. המבט החדש ינסה להעניק לך את כל מה שקיבלת עד אז, אבל זה יהייה קשה, כי גם המבט החדש צריך להתרגל לעצמו. המבט הזה כבר לא יכול להסתכל עלייך כל הזמן, כבר לא יוכל להבטיח לך תמיד לתפוס אותך אם תיפול.
אני יושבת מולה, ומבינה את עצמי פתאום. אני יודעת למה הייתי חייבת בית.
בית משלי, בין ארבעה קירות.
