מאחורי היער

"אני אחת הסופרות הקנדיות הזקנות ביותר. השאר בא עם הזמן‭,"‬ הודפת מרגרט אטווד את הקביעה שהיא אחת הסופרות הקנדיות החשובות ביותר שפועלות היום. ובכל זאת, בגיל ‭,69‬ אטווד נחשבת בצדק לאחת הדמויות המרכזיות והמשפיעות בספרות הקנדית. כזו שנהנית במקביל מפופולריות גדולה ומהערכה ספרותית שמגובה בפרסים חשובים. בפרפראזה על דבריה של אחת הגיבורות שלה, אפשר לומר שאטווד הספיקה לחוות את הדבר עצמו וגם לראות אותו חוזר כרטרו, חיקוי מודע מדי של העבר.

באופן כללי נראה שהעבר משחק תפקיד מרכזי אצל אטווד, והזיכרון - פרטי וקיבוצי - מוחשי בספריה לא פעם הרבה יותר מההווה. בכמה מהם היטיבה לתאר את תקופת הילדות כעידן שבו רוחש מתחת לפני השטח איום מתמיד. "ילדוּת אף פעם אינה מאושרת לגמרי‭,"‬ היא אומרת. "ילדים חווים הכל מהר יותר, אינטנסיבי יותר, עם קשת רגשות חדה. אני מניחה שאם כל הילדות שלנו היתה מורכבת מאחרי צהריים מופזים, לא היה לנו על מה לכתוב. אני חושבת שפרוסט צדק, ויש לזה היום גם גיבוי של מחקרים נוירולוגיים: הזיכרון פועל עלינו כמו עוגיית מדלן – הזכרונות הראשונים שלנו קשורים בריח ואחר כך במגע. אלה גם הדברים האחרונים שעוזבים אותנו".‬

מהם הזכרונות הראשונים שלך?

"ריח של שדה רענן קצור. זיכרון של כביסה תלויה לייבוש באוויר פתוח. אבל כל הזכרונות שקשורים במראות מוקדמים היו יכולים להינטע הרבה יותר מאוחר ואולי הם רק נדמים לי כזכרונות מוקדמים. בגיל מאוחר יותר אנחנו חושבים וזוכרים דרך נראטיב, כך שלמרות שהסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו מלא מניפולציות, אין לנו דרך אחרת לזכור את העבר. במובן הזה לכל אחד יש לפחות סיפור אחד לספר או ספר אחד לכתוב‭."‬

לאטווד עצמה יש יותר מסיפור אחד לספר. כבר בגיל ‭,16‬ כשצעדה הביתה מבית הספר וחיברה בראשה שיר, הבינה שזה הדבר היחיד שהיא רוצה לעשות. הרומן הראשון שלה, "האישה האכילה", יצא בסוף שנות ה‭,60-‬ ומאז פירסמה ספרי שירה, סיפורים קצרים, מסות ספרותיות ויותר מעשרה רומנים. רוב הרומנים החשובים שלה תורגמו גם לעברית, אבל נראה שאטווד לא זכתה עד היום לעניין האמיתי שהיא ראויה לו מצד הקהל הישראלי.

עכשיו יוצא בעברית הרומן העשירי שכתבה, "המתנקש העיוור" (הוצאת כנרת-זמורה-ביתן‭,(‬ שזיכה אותה בפרס בוקר לפני שמונה שנים. הוא מתרחש בשלושה זמנים שונים ויוצר מעין פנורמה נשית וביקורתית של המאה ה‭20-‬ בקנדה. במרכזו שתי אחיות, האחת אשת חברה שכלואה בנישואים מדכאים, והשנייה סופרת מבטיחה שמתה בטרם עת. אחרי מות הסופרת מתחקה אחותה אחרי נסיבות מותה ונאלצת לענות על מכתבי חוקרים ומעריצים שמבקשים פרטים על המנוחה.

תשובותיה המחוצפות, שמגרשות את העיתונאים מפתח ביתה, יכולות להיקרא כסגירת חשבון פרטי של הסופרת עם עיתונאים שמבקשים לדלות מידע על חייה הפרטיים. אבל בשיחת טלפון אטווד מתגלה דווקא כמרואיינת נדיבה ומצחיקה; כזו שלא מתייחסת לעצמה ברצינות רבה מדי ומסרבת לאמץ גינוני כתיבה של סופרים חשובים.

"הספרות והחיים מעורבבים אצלי זה בזה ואף אחד מהם לא קודם לאחר‭,"‬ היא אומרת. "אין לי שגרת כתיבה, כי למישהו תמיד יהיה יום הולדת בדיוק ביום שבו שגרת הכתיבה תורה לי לשבת ולכתוב. ואני אעדיף כנראה ללכת למסיבת יום ההולדת. גם אין לי עט מסוים שאני מוכרחה לכתוב בו או שולחן שאני חייבת לשבת לצידו. למרבה ההקלה אני יכולה לכתוב בכל מקום, גם בטיסות. האמונה הטפלה היחידה שיש לי היא לא לספר במה עוסק הספר הבא שלי".

"זה רומן שנוצר ברגע של סוף מאה ותחילת מאה. במובן הזה הוא הרומן האחרון של המאה ה‭20-‬ ולכן ברור שלא אוכל לכתוב עוד אחד כמוהו. אייריס, הגיבורה, חיה במשך מרבית המאה ה‭.20-‬ היא גברת זקנה שמספרת את הסיפור של חייה. למעשה, רציתי לספר את הסיפור של סבתי ואמי ועשיתי את זה דרך דמותה של אייריס, שהיא פחות נעימה ונחמדה משתיהן, לא מישהי שהיית רוצה כשותפה לדירה, ולכן הדברים שקורים לה הרבה יותר מרתקים. חלק מהמתרחש בספר אכן נשאב מחייה של סבתי‭."‬

מה למשל?

"כמו אייריס גם סבתא שלי היתה חברה במועדון סריגה בזמן מלחמת העולם הראשונה, שבו נשים צעירות ישבו וסרגו גרביים לחיילים‭."‬

אייריס היא בת למשפחה קנדית עשירה ומכובדת ובכל זאת נראה שהמעמד הגבוה לא ממש מגן עליה. אולי אפילו להיפך.

"באופן מפתיע, בשנות ה‭30-‬ וראשית שנות ה‭40-‬ דווקא לנשים ממעמד גבוה היה הרבה פחות חופש. הן נאלצו להתנהג באופן מסוים, להתחתן עם מישהו מרקע מאוד מסוים. גם אם זה לא הוכרז באופן רשמי, זה היה בעצם שידוך בין משפחות. אם הנשים האלה התגרשו, הן נשארו לא פעם חסרות כל ומנודות מהקהילה שלהן. במהלך המאה הרבה דברים השתנו, אבל עמדות אנושיות ורגשות נותרו כשהיו‭."‬

ומה לגבי המהפכה הפמיניסטית?

"טוב, זו לא היתה בדיוק מהפכה, הרי ראשים לא הותזו והתגלגלו ברחובות. כנראה שזו לא מהפכה בלי ראשים מותזים. אולי מדובר במרד. בסך הכל במהפכות הגלגל מסתובב אבל נשאר כשהיה. זה כמו גלגל המזל - יש מי שבראשו ומי שבתחתיתו, אבל המבנה לא נסדק. יש עשירים ומדכאים ויש עניים ומדוכאים‭."‬

מטביעה את הדמויות שלה

אטווד אמנם לא זנחה את פעילותה בזירה הפמיניסטית, אבל בשנים האחרונות היא מתרכזת בעיקר בנושאים של איכות סביבה, כולל מעורבות במפלגת הירוקים הקנדית. מי שיבקר באתר הבית שלה יזכה להוראות הפעלה מפורטות בסוגיות אקולוגיות; מה שקשור אולי לעובדה שנולדה לאב ביולוג ואת מרבית ילדותה המוקדמת בילתה המשפחה ביערות קנדה. "אולי בגלל זה הייתי מודעת מגיל צעיר לתחזיות פסימיסטיות לגבי העולם‭,"‬ היא אומרת. "באותה תקופה כולנו חשבנו שאבא שלי מגזים‭."‬

והיום את רואה בזה שליחות?

"אני לא אוהבת את המלה 'שליחות‭,'‬ כי בכך אני כאילו מוקיעה סופרים אחרים שלא עוסקים בזה. הנושא הזה קרוב אלי. גדלתי בקנדה, עם אב ביולוג, חיינו בקרבה גדולה לטבע‭."‬

נופי קנדה הם אכן גיבורי משנה בספריה של אטווד. ברבים מהם מופיע הנוף האורבני של טורונטו לצד הטבע הפתוח. "המתנקש העיוור" נפתח בנפילתה של אחת האחיות עם מכוניתה מהגשר אל מי הנהר. כשאטווד מתבקשת למצוא משמעויות נסתרות בנפילה למים, מוטיב מוכר בכתיבתה, היא מסתפקת בהסבר הרבה יותר פרוזאי: "כשאת חיה בקנדה את לא יכולה להתעלם מהמים. הם נמצאים בכל מקום. אני מניחה שאם הייתי מתגוררת בארץ מדברית הגיבורה שלי היתה יכולה ללכת לאיבוד במדבר, אבל בקנדה, כדי להרוג דמות, מאוד טבעי לקרב אותה למים‭."‬

לעובדה שאת קנדית יש השפעה על הכתיבה שלך?

"בקנדה התחושה היתה תמיד שאנחנו מחוץ לאירועים, שהחיים מתרחשים במקום אחר. עובדתית זה כבר לא נכון. עם זאת, סופרים מעניינים באים הרבה פעמים ממקום קטן. אבל ברור שגם זה לא ערובה לשום דבר. יש היום סופרים נפלאים שמגיעים ממקומות של דיכוי ומשטרים טוטליטריים‭."‬

העיסוק במשטרים טוטליטריים ובמה שהם עלולים לעולל לאדם הפרטי נמשך באופן סמוי וגלוי לאורך כל כתיבתה של אטווד. היא מיטיבה לראות איך חברות שנדמות כחופשיות - בין אם זו חברה של ילדות קטנות ובין אם החברה הגבוהה של טורונטו בשנות ה‭- 30-‬ פועלות למעשה על פי חוקים מדוקדקים ודרקוניים שמוחצים את הפרט הבודד. בשניים מספריה - 'מעשה השפחה' המוקדם, שמתאר חברה שבה הנשים משמשות כשפחות הולדה, ו'בז וניאלה' המאוחר, שחוזה את הימים שאחרי סוף העולם כפי שהוא מוכר לנו - היא פונה אל ז'אנר האוטופיה והופכת אותו על ראשו. אלה הן דיסטופיות; מעין אוטופיות שהתקלקלו והפכו למשטרי דיכוי.

אטווד גם כתבה לאחרונה הקדמה לאחד הספרים המכוננים של ז'אנר

הדיסטופיה, 'עולם חדש מופלא' של אלדוס האקסלי, שיצא לא מזמן מחדש בתרגום לעברית. בין השאר היא כותבת שם: "מלחמת העולם הראשונה מציינת את קץ עידן החלום האוטופי הרומנטי אידילי בספרות, אבל סמוך לאחריה יצאו לדרך כמה תוכניות אוטופיות בחיים הממשיים, ותוצאותיהן היו הרות אסון‭...‬ כמו שכבר גילו רוב האוטופיות הספרותיות, חזון השלמות האנושית מתנפץ אל סלעי המחלוקת‭."‬

אז אין יותר מקום לאוטופיות?

"ודאי שלא. תראי באיזה עולם אנחנו חיים. נדמה שכל הרסנים והעכבות הותרו. אוטופיה היא ז'אנר שמזוהה מאוד עם המאה ה‭.19-‬ היום אני לא יכולה להאמין באוטופיות או במהפכות, לא אחרי כל מה שראינו. גם היטלר וסטלין ראו בעצמם אוטופיסטים שיוצרים עולם טוב יותר. יש פתגם שאומר שכדי להכין חביתה צריך לשבור ביצים. ובכן, הם שברו הרבה מאוד ביצים".