שתף קטע נבחר

פול, זחל, צפה

פול מקרטני הוא אמן המלודיות היפהפיות אבל גם מוזיקאי עם נטייה לשמאלץ, מיליונר נודניק אבל גם אחד מאבני היסוד של התרבות המערבית. גיא בניוביץ' מסביר למה, למרות הכל, חייבים ללכת להופעה של מקרטני בחודש הבא

"הדבר היחיד שכתבת זה "יסטרדיי" - ומאז אתה סתם משעמם" (לנון בשיר אהבה לפול מקרטני, שנה אחרי פירוק הביטלס)

 

כן, יהיה חם ומגעיל בפארק הירקון. ומי יודע, אולי המחירים של הכרטיסים יצריכו כל אחד מכם לוותר על משהו (בגדים, מזון, אחד מהילדים). אבל זו יכולה להיות ההזדמנות האחרונה בהחלט לראות את אחד מגאוני המוזיקה של כל הזמנים בפעולה, שלא לומר לשים סוף לאותה פאשלה היסטורית, במסגרתה הצליחה מדינה עברית קטנה ואמיצה למנוע ב-1965 את הופעתה של הלהקה הגדולה בכל הזמנים בחירוק שיניים סוציאליסטי. ביטלס? טפו, לנו יש את כתבי ברל כצנלסון בשלושה כרכים!

 

ומכצנלסון לפול. יש נטייה לזלזל בסר פול מקרטני (מה, באמת תכתוב על ההופעה של האלטע קאקער הזה? כתבה לי מישהי). גם אני הייתי מאלה שחשבו שלצד לנון, הוא תמיד יהיה סגנו של אלוהים. אבל משהו טוב קורה למקרטני בשנים האחרונות. הוא התרכך אל מול העובדה שאת החומר הטוב של חייו כתב בתקופת הביטלס, והוא מופיע איתו עוד ועוד בלי להתבייש. הוא הוציא סדרה של אלבומים יפים ואפילו נפטר מהת'ר מילס, הדוגמנית הטרחנית עם רגל העץ שסחטה ממנו כל גרוש אפשרי.

 

וכן, הוא הצליח בהדרגה להשתחרר מהצל הענק שהותיר לנון שמת בן 40, עטור תהילה מהפכנית של רוקנ'רול ומרדנות נגד הממסד. מקרטני, ילד טוב ליברפול שכמותו, היה תמיד ההיפך הגמור. כשבריאן אפשטיין (האמרגן היהודי הממולח שלהם) הלביש את הביטלס בחליפות, לנון קילל ומקרטני מיהר לציית. הוא היה הביטל שהאימהות אהבו לאהוב.

 

גם המוזיקה של השניים היתה שונה בהתאם: מקרטני גדל בבית שבו הרבו לשמוע מוזיקה של מחזות זמר ומוזיקה קלאסית קלה. לנון ראה בעיניים רק את אלביס (בתקופה הצעירה והרזה ולא מימי לאס וגאס השמנמנים עם פיאות הלחיים). אבל החיבור הזה הוא שהפך את הביטלס ללהקה כל כך גדולה ואת שניהם לצמד הכותבים המצליח ביותר בעידן המודרני.


מקרטני. חטא בשירי הופה-היי כמו "אובלדי אובלדה" (צילום: Gettyimages) 

 

ועם כל הציחקוקים על מקרטני השמאלציונר, אתם יכולים לבחון את עצמכם: האם הלב שלכם מוריד הילוך בצלילי הפתיחה של "יסטרדיי"? האם אתם מוצאים עצמכם דומעים קלות, עדיין, ב"She's Leaving Home", או "היי ג'וד", ואפילו מתמלאים חרדת קודש בכל פעם שהרדיו פולט את צלילי הפסנתר של "Let it Be" או אפילו "The Long And Winding Road", בהפקתו הבומבסטית של פיל ספקטור?

 

מקרטני היה אמן המלודיות היפהפיות, שיצאו לו בשנות ה-60 כאילו מהשרוול. שירים כמו "Here, There And Everywhere", "For No One" או "I Will" נשמעים פשוטים להפליא. תשאלו מוזיקאים כמה איברים בגוף הם היו מוכנים למכור כדי לכתוב מלודיות כאלה. תוכלו לפתוח מחלקת השתלות.

 

מובן שהמלודיה היא מדרון חלקלק. גם מעריצי ביטלס מושבעים יתקשו לשכוח למקרטני שירי הופה-היי כמו "Ob-La-Di Ob-La-Da" או "Hello Goodbye". באחרון ניתן ממש לשמוע את חריקת השיניים של לנון, כשהוא מבצע חלק מקולות הרקע. אבל זה מקרטני – לפעמים כמות הסוכר מוגזמת, ולפעמים לא. ולפעמים, הופ, יוצא לו שיר הבי מטאל מדהים כמו "Helter Skelter". לך תבין.

 

האולד-בוי לא איבד את זה

גם בקריירת הסולו שלו לא חסרים רגעים מקסימים: החל מהאלבום "Ram" ודרך האלבומים עם ההרכב "Wings" שהקים, ששיאו באלבום "Band On The Run": יצירה שהוכיחה - למי שהיה צריך להוכיח - שמקרטני יכול עדיין לכתוב יצירות מופת. גם אלבומיו האחרונים בשנות ה-2000 הוכיחו שהאולד-בוי עדיין לא איבד את זה. הוא אולי לא המוצרט הקטן משנות ה-60, אבל הוא עדיין יכול ללמד כמה וכמה אמנים איך לעבוד.

 

יש הרבה דברים מעצבנים בגרסה המבוגרת של מקרטני: הוא המוזיקאי העשיר ביותר בעולם (אלא אם ביל גייטס יתחיל לנגן במפוחית), הוא צמחוני, הוא נלחם למען מטרות ראויות (סילוק מוקשים) ובקיצור, הוא סוג של נודניק מהסוג שיסביר לכם איך לחיות את החיים טוב יותר. אבל כשהוא פותח את הפה ושר, הקול הגבוה והצלול של פעם עדיין שם. קצת חנוק יותר אמנם, פה ושם צרוד ויש קטעים שכבר הוא מעדיף לתת לקהל לשיר ("נה נה נה נה" מתוך "היי ג'וד", למשל...), כדי שלא להתפדח.

 

ועדיין, בסופו של יום, מקרטני הוא חלק חשוב מתוך ה"הגדת לבנך" של עולם התרבות החילוני. ויהי ביום ההוא, ולקחת את בנך יחידך לחדר, והנחת את הדיסק במערכת אשר אראך. ותאמר לו: בני, האלבום הזה "סרג'נט פפר" ייקרא. ואחיו אשר על המדף, שמו "Revolver". וישנם עוד ועוד, והאזנה מרובה ממתינה לנו בדרך אל ההארה המצופה. וירכין הבן בייאוש את ראשו ויקלל את אביו.

 

אתם לא חייבים, כמובן, לעשות את זה. עדיף שתתנו להם לגלות לבד. אני עדיין זוכר, 25 שנים אחרי, בדיוק איפה הייתי כששמעתי את "סרג'נט פפר" בפעם הראשונה. ואז עוד שלוש פעמים. ואני עדיין זוכר את הפעם הראשונה שבה שמעתי את סופו של "אבי רואד", וירדו לי דמעות מהעיניים כי לא רציתי שזה ייגמר.

 

ויום אחד זה ייגמר. אז בואו, לפני שיהיה מאוחר.

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מקרטני. יצא לו שיר הבי מטאל מדהים
צילום: Gettyimages Imagebank
לאתר ההטבות
מומלצים