חוק הקולנוע: הכסף שייך לכולנו

בסיפור הזה יש סקס, תככים, פוליטיקאים מפוטמים, קולנוענים מזי רעב, מפיקים עצבניים וקהל הפכפך. אם תרצו (ואם לאו), הסיפור של הקולנוע הישראלי והממסד הוא חתיכת טרגדיה, קומדיה, מדע בדיוני, מערבון וסינמה-בלש בכרטיס אחד.

השבוע, לאחר שהכנסת החליטה סוף-סוף לתקצב את הקולנוע הישראלי בסכום הגיוני של 50 מיליון שקל בשנה, נזכרתי בסיפור מדהים שסיפר לי קולנוען ישראלי ידוע לפני עשר שנים, ותאמינו לי שזה סיפור אמיתי לגמרי. בוקר אחד, כשהגיע לאתר הצילומים, פגש הבמאי שתי נשים לא מוכרות. אחת מהן מיהרה להציג עצמה כאשתו של שר בממשלה באותה תקופה, "זה שנתן לך את הכסף, חביבי, לעשות את הסרט". אה, כן, הקולנוען נזכר במבוכה, ואשת השר המשיכה בקלילות, "אז חברתי ואני באנו לפקוח עין על הקופה, ולבדוק בדיוק מה אתה עושה בדיוק עם הכסף שקיבלת מבעלי".

הקולנוען האיכותי כמעט נחנק ומשקפיו כמעט נשרו מאפו. הוא לא היה יכול להעיף אותה (כמו שבאמת התחשק לו) שמא בעלה יחזור בו מהתיקצוב לסרט. האגדה מגזימה ומספרת, שאשת השר וחברתה הצייתנית הגיעו למחרת עם אוהל מתנפח, שקי שינה, גזיה, משקפת וערימת שימורים, התנחלו במקום עד תום הצילומים והפכו עבורו את הסרט ממלודרמה לסרט אימים.

הכסף של האזרחים

אותו שר ואשתו לא הצליחו להבין דבר נורא פשוט. הכסף שהמשרד הממשלתי העביר לקולנוען לא שייך לשר, לא שייך לאשתו, לא שייך לאף פוליטיקאי ולאף מפלגה. למי הכסף הזה שייך? לכולנו. לתושבים שמשלמים מיסים. זהו הכסף של האזרחים. זהו הכסף בעזרתו מממנים חינוך, ביטחון, בריאות, מסחר, תעשיה, קליטה, התנחלויות, ישיבות וגם תרבות ישראלית חילונית. הקולנוע המקומי הוא אחד הענפים היותר-פופולריים, יותר-מוצלחים ויותר-מרתקים של התרבות החילונית שלנו. בלי תקציב מהממשלה, הקולנוע הישראלי העלילתי ימות לחלוטין (כעת הוא מחרחר ומפרפר). בתנאי המשק הישראלי, כמעט בלתי אפשרי לעשות סרט באורך מלא בלי הסיוע הזה. קשה עד בלתי אפשרי.

בכינו, התייפחנו, התפוצצנו

יש כמה ציניקנים שמלכלכים על הקולנוע הישראלי ונשבעים שלעולם לא יילכו לראות סרט מקומי, כי ודאי יהיו שם יותר מדי יהודים-ערבים, שתיקות, פסקול לא ברור ושעמום. אלה, עדיף שייצאו בחוץ. הם עוינים ואף טועים בגדול. יש מקום ל(הרבה) ביקורת חברתית, פוליטית, תרבותית, קולנועית ואסתטית על חלק ניכר ובעייתי של הסרטים, אך יש מקום לחלוק (הרבה) שבחים לעשרות יצירות קולנוע ישראליות נפלאות. טוב יותר וטוב פחות, אבל זהו הקולנוע הישראלי שכולנו גדלנו (וגדלים) עליו. לא נשכח איך התאמנו בצעדי דיסקו עם יהורם גאון ב"קזבלן", בכינו עם משה איבגי ב"חולה אהבה בשיכון ג'", התייפחנו עם גילה אלמגור ב"הקיץ של אביה", התפוצצנו מצחוק עם אריה אליאס ב"צ'ארלי וחצי", נחרדנו עם גילה אלמגור (שוב) ממה שצפוי למדינה ב"החיים על פי אגפא", עשינו כשפים עם חנה אזולאי-הספרי ב"שחור", התחרמנו עם סטלה המגמרת (שמעדיפה לשכוח) ומומו היפיוף (יונתן סגל שאי אפשר לשכוח) בסדרת "אסקימו לימון", ומי לא זוכר את התורים ה-ע-נ-ק-י-י-ם בקופות של קולנוע "אורדע" ברמת גן בכל הקרנה של סרט בורקס ("צ'ארלי וחצי", "רק היום", "חגיגה בסנוקר" ומה לא), לפני שאותו קולנוע נסגר והפך לעוד סניף-של-בנק-מקומי-מיליון-דולר. לפחות לא הרסו את הבניין, והפלאפל המצוין שליד ממשיך לתפקד.

אוולין! אוולין! אוולין!

גם אותם רשעים שכאילו-כזה לא שמים על הקולנוע הישראלי כי-זה-מה-זה-נחות, מכירים היטב את המשפט "תשתקו, יש לי יותר גדול מכולכם!" (פרויקה מלך השמוקים ב"אסקימו לימון"); "קאם און בייבי, המטוס מחכה / בעוד חלום שלי ממריא לו ובוכה" (עופרה חזה מבצעת את "שיר הפרחה" בסרט "שלאגר"); "החיילים באים, החיילים באים / מה טוב ומה נעים, החיילים באים" (מושבניקיות בניצוחה של שולה חן מבינות מה טוב במיוזיקל "חמש חמש"); "כולם היו יודעים אז טוב מאוד / למי, למי יש יותר כבוד" (קזבלן, בגילומו של יהורם גאון, ונערים עתירי רעמות-אפרו מפזזים דיסקו בשכונה יפואית מתפוררת); "ב-נ-נה!" (הרס"ר יוסף שילוח מאבחן את נפלאות הפרי ב"שיפשוף נעים" ו"ספיחס"); "אוולין! אוולין! אוולין!" (מאושפז בבית חולים לחולי נפש, בגילומו של שמיל בן ארי, מתגעגע לאהובתו ב"חולה אהבה משיכון ג'").

מה רוצה התולעת?

ואם זה לא מספיק אפשר להזכר ב"גם אני הייתי ויסמן כשהייתי קטן" (המג"ד יאיר, בגילומו של גידי גוב, מעודד את הטוראי האומלל ויסמן בגילומו של מוני מושונוב ב"מסע אלונקות"); "זה עוד יגדל?" (אלי, בגילומו של אריק איינשטיין וגוטה, בגילומו של אורי זוהר נושאים תפילה מול החבילה של אלטמן הלא-קטן ב"מציצים"); "מה רוצה התולעת? מחפשת חכה" (ששון, בגילומו של זאב רווח מתפלסף ב"צ'ארלי וחצי"); "אני מבקשת ממכם לא להפריע למהלך התקין של הערב" (מנהלת התיכון, בגילומה של עדנה פלידל, מבקשת מאהרל'ה, בגילומו של דור צוויגנבוים, ומרגו, בגילומו של שחר סגל, להירגע, לאחר שיוסי צוויליך נהרג והיא ממשיכה כרגיל במסיבה של "בלוז לחופש הגדול"); "אז אמרתי לו, אל תפחד ילד, והבאתי לו אותה בפיצוץ" (מריטו, בגילומו של סמי הורי, מפתה את גורי, בגילומו של צק ברקמן לסצינת סקס נועזת ב"בעל בעל לב"). וואו, משהו מהסרטים.