גט ריל

כמו החודש ההוא לפני ארבע שנים, שבו מדינת ישראל הכריזה מלחמה על כלבי אמסטף, כך היום קשה לפתוח כלי תקשורת בלי לשמוע כמה מסוכן זה ריאליטי. הקליימקס היה, כמובן, התאבדותו של יוגב ברזילי מ"פרויקט Y 1", אירוע שבפזיזות מרגיזה היו שייחסו לעברו הטלוויזיוני של המנוח ושאירע בתזמון מצמרר עם הסרט של אושרת קוטלר, "זהירות, ריאליטי". חברו את זה עם תלונותיו התדירות של מישה קירקילן המתקמבק, או עם הידיעה הקשה כשלעצמה כי דן מנו הולך להיות טאלנט של ערוץ 10, וכמעט תצליחו להשתכנע כי יש שטן, וקוראים לו טלוויזיית מציאות. אבל בתור מי שעדיין מחזיקה בגאווה בחצי כלבת אמסטף, אני עדיין אשמח לטעון שמדובר בלא יותר מברווזים תקשורתיים מנופחים לעונת המלפפונים. וגם אם לא, מישהו צריך להגן על ז'אנר הטראש ההכרחי שלנו. אז הנה רשימה מדוע, בכל זאת ולמרות הכל, טוב שיש ריאליטי:

בלי הריאליטי, היינו ממשיכים לחשוב שמרגול היא לא יותר אינטליגנטית מהחיקוי שלה ב"ארץ נהדרת". בלי הריאליטי לא היתה נינט, מה שאומר שלא היה יהודה ונינט. מה שאומר שיהודה היה מתחיל לצאת עם הפרטנרית הבאה שלו לעבודה - נטע גרטי. ואז מה פיטר רוט היה עושה, מוזיקה?; בלי הריאליטי, זוג הומואים כמו רמי ורונן, ערבי מגניב כמו פיראס חורי או רווקה פולנייה כמו שרון איילון היו נשארים אצלנו בראש בגדר מיעוטים סטטיסטיים חסרי פנים ושמות. בלי הריאליטי, ליה גיל עדיין היתה עם מיקו. באשדוד. בלי הריאליטי, מתמודדי "לרדת בגדול", נינט ומיקי בוגנים, מעולם לא היו מכירים את האני הרזה שלהם, וחמור מכך - היו גומרים לנו את כל האוכל. בלי הריאליטי, לרוסיות לא היה מה לעשות חוץ מלהתחרות בתחרות מלכת היופי, וזה היה מעציב את כל הבלונדיניות מראשון לציון. בלי הריאליטי, לא היה "היפה והחנון", מה שאומר שלא היה לי מה לראות עכשיו בטלוויזיה.