משחקת באש

לסלוח לאיבון? הצחקתם אותה. זה אפילו לא עלה על דעתה; לסלוח לה היה מעשה לא אחראי שמשמעותו ויתור על כוח החיוּת העיקרי שלה, על המפרנסים של אש התמיד הפנימית שלה, על סיבת קיומה: הזעם והשנאה. מאז שליזה סיפרה לה על אדי היו שני הכוחות האלו בשיאם. הם השתוללו בתוכה בפראות כזו, פולטים את פחמניה הדו-חמצניים עד שהרגישה כמו מַבער אורגני: כל מה שנגעה בו התלקח.

היא עמדה מחוץ לבית החדר-וחצי-שירותים-ומקלחת-במרפסת-גג-מאזבסט-גלי-מרצפות-סדוקות-ורופפות של איבון, בתחת של התחנה המרכזית, הטינופת היחידה במכלול טינופות שליזה לא חששה שתקבל בירושה כי הוא נקנה בדמי מפתח, והרגישה כמו נירון קיסר, עיניה רושפות אש וצהוביהם של שמי החול שרוחות עזות הביאו מהסהרה מתלהטים, משלימים את האשליה שבתים עולים באש.

בפנים ישבה איבון על הכורסה, פורקת את יגונותיה על שִדרתה העדינה של תרנגולת. היא כירסמה את הבשר סביב העצמות, ינקה מתוכן את המוח החום-גרגירי וטחנה את הסחוסים. אצבעותיה, שנשארו מחוץ לטווח החורבן שנפל על כל חלקיו האחרים של גופה, נברו בבשר, שומניות ויעילות כמו רימות. מעל לראשה היה תלוי תצלום צבעוני של הבאבא סאלי.

לימינו תלתה מגילת קלף ממוסגרת המונה את שש עצותיו של כ"ק האדמו"ר מרחלין שליט"א, מברך בכל תחומי החיים, על מנת להגיע לענווה. אמנם ליזה היתה קהל היעד של המופתים הקטנים הללו, נעוריה עברו תחת רושמם הנזפני והיא יכלה לדקלם אותם בעיניים עצומות, אבל אם להאמין לדבריה של איבון (דבר שאף פעם לא היה בו משום החוכמה), שראשה התחכך בתחתית המסגרת, דווקא חייה שלה הם שהתנהלו לאורם:

1. התבונן תמיד בחסרונות שלך ובמעלות הזולת; 2. שמח על כל הישג אך תייחס אותו לבורא עולם ולא לעצמך; 3. תכניע את עצמך בפני ההשגחה העליונה — חיֵה לפי הכלל "כל מה שהשם עושה — עושה לטובה"; 4. אל תאמין במחמאות שמרעיפים עליך הזולת או היצר שלך; 5. בכל מחשבה, דיבור, רגש, דמיון ומעשה — בדוק אם אתה מתגאה ותקן זאת; 6. בקש בפיך מהבורא ית' שתגיע למעלת הענווה ובקש להגיע לתיקון השלם ברחמיו. איבון אפילו לא טרחה להרים מהשולחן את ספל הקפה של ליזה או לרכון לעברו. זוקרת את גבה, מטה את צווארה ומציצה אל התחתית, ירקה לעברה המשוער: "אני רואה גבר," התרתה בה, "ואיזה לב שיש לו. הוא מהגברים הכי גרועים, מאלו שמחריבים לאישה את החיים לכל החיים".

ליזה התחלחלה מהנימה העניינית שבה הפריחה את דבריה, נימת ה  תעשי מה שאת רוצה, למי אכפת, כאילו לא מדובר בבשר מבשרה, ממשיכה לקרוע ולנגוס ולמצוץ את עצמות התרנגולת. למורת רוחה, שוב עלתה לרגל לאיבון, מביאה לה מנחות להרגיע את חרונה: לבה הפועם על מגש, האור העמום של נשמתה, ריאותיה המפרפרות.

היא ניסתה להתעלם ממאוורר התקרה שעירבל את האוויר הדחוס מעליהן בקולות הוווש-ווש שלו, להביו מתהפכים מעליה כמו הבטחה לעריפת ראשים ועשיית צדק, אבל צמרמורת התפשטה מעורפה דרומה, אל רכסיו התחתונים של גבה. היא באה לספר לה על אדי, כמעט כלום עוד לא קרה והיא כבר מגיעה לבקש את אישורה, אלוהים יודע למה הוא נחוץ לה, מתחילה זהיר-זהיר, אבל קודם כול היא שולחת את ידה אל הגולף הארוך של אמא שלה, בתקווה שהניקוטין יקהה מעט את מצוקתה.

ברגע זה בוּרוּת היתה תקווה בעבורה, התקווה היחידה, ועם זאת ידעה שאיבון העסיקה את עצמה בתוצאות, דוחפת את אפה למידע הסודי של הזמן בלי פחד, מפשפשת בעתיד: היא רצתה לדעת את כל הסיפור לפני שהוא מתחיל. הרבה שמחה זה לא הביא לה, אבל סיפוק היה בשפע; היא דייקה פעמים רבות, מדווחת לליזה בטלפון על כל הצלחה: "בול פגיעה. שוב". האסון שצפתה הצדיק את הציפיות שתלתה בו ומיהר להתגשם.

הטלוויזיה דלקה, כהרגלה, אבל איבון הואילה להשתיק את הקול, מפעם לפעם זורקת מבט ומתעכבת להתבונן בתמונות מסוימות, מגבירה את הקול באִצבוע מיומן אם מתעורר הצורך. היא חלקה עם הפרשנים חיבה לשורות תחתונות והתחרתה איתם על קדרות התחזיות. ליזה היתה צריכה להתמודד על תשומת לבה עם הפוֹלוֹ־אַפְּס לסיפור החטיפה של שלושה חיילים בהר דוב והרצות חוזרות של המטווח בילד מוחמד א־דוּרא ואביו. "אני וחנן חושבים על פרידה," התחילה ליזה בזהירות.

"עשיתי כמיטב יכולתי, עשר שנים," הזדרזה להדגיש, כאילו ההוכחה נמצאת במניין, עשר שנים, כל מה שיכולתי. זו לא היתה כל האמת כמובן. ראשית, היא אפילו עוד לא דיברה איתו על כוונתה, ושנית, היא יכלה הרבה יותר, גם אם היא עצמה לא האמינה בכך באותו הרגע, היא יכולה להמשיך ולהתערסל בזרועותיו של חנן עוד

עשור לפחות, להיצמד אל כלוב הצלעות, קרום חזהו טופח מעדנות על גבה כמו ערכת החייאה חיונית וניידת — לב מכני שילך בעקבותיה באשר תלך. איבון לא נראתה מופתעת, ואולי באמת לא היתה מופתעת, או שרק השימה עצמה יודעת.

הסוף הזה היה צפוי, חנן הוא נשמה טובה, חנן הוא משהו מיוחד, חנן הוא דוקטור, חנן הוא ממשפחה טובה, חנן מלא בכסף, ובמילים אחרות, חנן טוב מדי בשבילה, היא אמרה את זה כבר מן ההתחלה. "אני מרגישה נורא," אמרה ליזה, "פשוט זוועה." וזו היתה האמת לאמתה, וכך היו גם הדמעות שנקשרו בעיניה. "אני לא יודעת למה באתי ומה אני מספרת לך את זה בכלל, אני רק מרגישה רע ונורא־נורא אשמה." "יש לך מישהו אחר," שאלה איבון בנימה של קביעת עובדה, מתעלמת מהנורא־נורא המודגש של בתה ומההזדמנות שנוצרה לנחמהּ. "כי אני רואה גבר." ליזה התקוממה: "למה את חושבת שאישה עוזבת גבר אחד רק אם היא יכולה להחליף אותו מיד בגבר אחר? אנחנו עד כדי כך חסרות אונים?" המבט של איבון היה מענה נחרץ. לא כל אישה, אמרו עיניה, רק נשים מסוימות. "אני לא חושבת ככה," צייצה ליזה, אבל איבון קטעה אותה: "יש לך או אין לך?" "בלי שום קשר," התגוננה ליזה. "בלי שום קשר יש?" התעקשה איבון.

טכנית, איבון צדקה, היתה כאן מידה של חפיפה, אבל באופן מהותי הנישואים גוועו עוד קודם. חודשים ושנים שהיתה לבד, מכל בחינה שהיא, או כך היא מנסחת את זה לעצמה עכשיו, והיא לא יודעת מה הניע את זה, ההתרגשות של השבועות האחרונים, התוכחה בעיניים הכהות של איבון, או הידיעה הנימית, הזוחלת לאטה מבהונות הרגליים ועד לרקות, ידיעה מקפיאה שהמילה לבד על כל הטיותיה עומדת לקבל משמעות חדשה בחייה דווקא עכשיו, משהכירה את אדי; יהיה הדבר אשר יהיה, התייפחות קלה וחמה, כמו כדור מעיסת נייר, ניתקת מקרבה ומתגלגלת על פני לוחות לבה, נדחפת לגרונה ומתפוצצת כאן, גזירי קלינקס רוויי דמעות מתפזרים לנגד עיניה של איבון במרחק נגיעת ברך בברך, ושולחן פורמייקה בצבע אגוז הוא הדבר היחיד שמשמש משען בטוח.

השתררה שתיקה ששיהוקים וגריפות־אף הפרו אותה מעת לעת. איבון לא התענגה על מצוקתה של ליזה אבל מיאנה לעשות את המוטל עליה, לשלוח יד, לנחם; עיניה היו כבושות בדוגמה מורכבת להפליא של שטיח כרמל בגוֹני חרדל ואוֹקֶר שירשה מסוּליקָה, כאילו היא מנסה לשנן אותה. "בטח שלא נעים לך ממנו," התרצתה לבסוף, מניחה לתומה שבתה נתקפה מוסר כליות, "זה טבעי שתרגישי אשמה, עשר שנים זה לא הולך ברגל".

ליזה ניסתה להשתלט על היפחות. לא היתה חשיפה מסוכנת וקטלנית יותר משיברון לב ליד אמה. אף פעם אי־אפשר היה לצפות כיצד תגיב, אם כי נוסחה מסוימת התחילה להסתמן עם השנים ועם הניסיון, וזו לשונה: ככל שהאדם רחוק מאיבון וזקוק לה פחות, כך היא מפיקה מעצמה תועפות של אמפתיה כוזבת, שואבת עונג רעבתני, מושחת, מדרמת החיים של זרים.

ואילו במקרים של קרבה ממשית היא נענית בקוצר רוח זעוף, כמבקשת להשתחרר מהחובה הלא נעימה שבהתמסרות לצרכיו הרגשיים של מישהו שאינו היא עצמה. "ז'יבּ לי דיל מאחיָה, מותק," אמרה. "זה מתחת לכיור," הורתה, מחווה בראשה לכיוון המטבח. הוא אכן שם. מאז ומתמיד. מתחת לכיור. אלוף הערק: צבי שאנן שצמד קרניים ענפות, קוטרן תואם חמישים אחוז כוהל בנפח, נישאות על ראשו, פוזל לעברה בשביעות רצון עצמית, כאומר, תראי מה אני מסוגל לעולל.

ולא מעט צרות הוא עולל, הנוזל הלבן, החלב המיוחד של איבון, הפרס שלה לעצמה, הוקרה על כך שהצליחה לשרוד עוד יום עם הילדה הזאתי, ככה שמעה אותה ליזה אומרת לעדינה חוטפת הילדים, שגרה בקומה העליונה של הבית הסמוך, וכשלא הסתובבה סהרורית בגינה הציבורית, מחפשת ילדים נטושים שזקוקים לבית (שלה), בילתה את זמנה על המרפסת שהשקיפה אל החצר המרוצפת שלהם, מתכננת בוודאי את חטיפתה של ליזה. "אני מקבלת חום רק מאיך שהיא מסתכלת עלי.

ראית פעם עיניים כאלו," שאלה איבון את עדינה, "של שופט צדק העיניים שלה, בחיי אדוני, קרות כמו קרח." היתה לו לערק השפעה משונה על איבון: בימי האָניס, ימים שבהם הדיפה את ריחו המתקתק־מבחיל, היתה מסתובבת בבית עם חלוק דהוי ושׂער חינה אדום ושמנוני דבוק לקרקפתה, פזורת דעת, מנותקת, זורקת בליזה מבטים מבולבלים שהעבירו צמרמורת של בהלה בעורפה, כאילו התקשתה לזהות בביטחון את הילדה שהסתובבה לה בין הרגליים או שלא לגמרי בטחה בממשות של הדברים, במוצקות של העולם.

הרצפה, לדוגמה — היא התהלכה יחפה וזהירה כאילו ציפתה שבכל רגע יתברר לה שהמרצפות עשויות, היו תמיד עשויות, מיסוד אחר, גמיש או אפילו נוזלי. בימי השתייה התחלפה אצל איבון האהבה העצמית הצדקנית במשהו דמוי ספק, מהורהר וסהרורי.

היא נראתה כשקועה בחשבון נפש שמנע ממנה לעשות עבודות בסיסיות, כמו להכין אוכל לבתה. ליזה אכלה הרבה כריכי שוקולד וניצלה מלא מעט קורקבנים ברוטב בימים האלו, זה היה יתרונם הגדול האחד, נוסף על הפסיחה על מקלחות וההזדמנות הנדירה לשחק ברחוב הרבה אחרי שעת העוצר הרגילה. איבון גם חדלה לפמפם את דימויה העצמי ולהשחית את זה של ליזה באותו העוז. "לידיעתך," הודיעה לה, "את האהבה למאחיָה קיבלתי מסבתא

 סוליקה." זו היתה הדרך העקומה של איבון להצטדק, לייחס את הפגמים וההרגלים הרעים לאמא שלה: "אצלנו אוהבים את המאחיה!" וגם זה היה חלק מאסטרטגיה מחושבת של מירוק המצפון: על פי רוב "אצלנו" משמעו במשפחת טאנג'י, או אצל העדה המרוקאית כולה; לפעמים הרחיבה את המעגל, מכוחו המחזק של הקולקטיב הגלום במילה, כמו אדוות סביב אבן שהוטלה אל תוך המים, עד שכלל את כל עדות המזרח, ובמקרים קיצוניים, שדרשו אמצעים קיצוניים, הרחיקה מילת השייכות עד למשפחת האדם בכללותה; את איבון, על כל פנים, לא תתפסו לעולם נושאת באחריות לבדה.

"את סבתא לא מצאתי אף פעם על הרצפה, מזילה ריר ומגלגלת עיניים," אמרה ליזה בשקט. למרות כל מאמציה של איבון לשלוט בסיפור העבר, כל כך הרבה ממנו, פרקים שלמים, חשבה ליזה, תמונות, מחוות, טובלים בדממה קפואה וזוהרת כאילו נשמרו בקרח: הנה איבון שוכבת על רצפת המטבח, כפתורי החלוק פרומים, דומה שלא פרפה אותם בכלל כשניגשה למטלה הרצינית של חיסול שלושה רבעים מהבקבוק, או תלשה את כולם כשנאבקה בהתקף שכרות שכמעט חיסל אותה כששאפה קיא לריאותיה;

עיניה מתגלגלות, קצף על שפתיה, ריחם הנורא של הקיא והאניס ממלא את חלל המטבח, וליזה, נשימתה שטוחה, לבה שקט לגמרי, כמו חיה המתכוננת לשנת חורף, עוקבת אחרי הוורידים הארגמניים המשתרגים בשוקיה של איבון (זה מתנה ממך, מותק, כל ההיריון לבשתי גרביים אלסטיים והזעתי כמו חמור. זה ובטן מלאה סימני מתיחה כמו אקורדיון, את גבית מהגוף שלי מחיר של רביעייה, מותק, אבל זה היה שווה את זה, בטח שבסוף זה היה שווה).

"אש בבית", איריס לעאל, זמורה ביתן, 316 עמודים