שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    על נשים, מוות וזוועות

    דרידה מברר מהי מתנת המוות באמצעות הסיפור התנ"כי של עקידת יצחק, חווה שפירא זוכה לקריאה מחודשת. שווה עיון - מדור חדש שסוקר את ספרי העיון הבולטים שיצאו לאחרונה

    מכתבים וזוועות - מומלץ החודש

    "חליפת מכתבים" מציג ספקטרום רחב של הרגעים הכי אישיים, הכוללים את המחשבות הכי טמירות של גרשם שלום ו-ולטר בנימין על המציאות. הספר כולל אף התבטאויות וניסוחים שלמים כלפי עבודתם התרבותית הענפה, והשינויים ההיסטוריים הסבוכים שבהם השתרגו חייהם.  מתוך המכתבים אנו למדים על עולם חשיבה אחר לגמרי, וגם על המיקום החברתי של המכתב בחיים של המאה הקודמת.

     

    "אחת התופעות הדגולות ביותר והנעלות באמת הוא השחרור שיוצר בנו מכתב שהוא מעין דת מוחלטת. זו אולי החירות הנעלה ביותר שאליה אפשר להגיע בכתוב שאיננו התנ"ך: חירות המכתב" (עמ' 296). מעניין לחשוב בהתאם כיצד מתארגנים חיינו בעקבות טכנולוגיות התקשורת המשתנות של חיינו. הספר כולו התחקות אחר הזוועה. הפשיזם עולה ומבצבץ ממכתב למכתב. ובו בזמן הציונות בוחרת מסלול התנגשות עם העולם הערבי. הספר חשוב ביותר ורלוונטי, דווקא משום ששואות וזוועות לא נעלמו מהעולם המודרני. 

     

    "חליפת מכתבים", ולטר בנימין וגרשם שלום, תרגום מגרמנית - הראל קין, בעריכת גרשם שלום, עריכה מדעית: פרופ' איטה שדלצקי, הוצאת רסלינג, 327 עמודים, 208.

     

    דרידה על המוות

    איך כותבים על מוות במסורת האפלטונית ובמסורת הנוצרית? מדוע מוות נקשר לשאלה הדתית והלאומית? מדוע המאה העשרים היא בעצם שדה קרב גדול שבו לאומים הקריבו את אויביהם למען מולדתם, ומות החיילים הפך לחיים לאומים מחודשים? דרידה באמצעות תרגום ואחרית דבר מרתקת של מיכל בן נפתלי, משתמש בסיפור עקידת יצחק כדי להסביר לנו שאלות פילוסופיות גדולות של הוויה, מוות, הקרבה, שבהן עוסקת האנושות עד ימים אלו.

     

    ז'אק דרידה "מתת מוות", תרגום מצרפתית ואחרית דבר: מיכל בן נפתלי, עריכה מדעית: אלי שיינפלד, רסלינג, 2008, 194 עמודים.

     

    הקשר הנשי

    חוה שפירא (1943-1878) היתה סופרת ומסאית שנעלמה בתוך הנהר הנעלם של ההיסטוריה. קרול ביילין ו-ונדי זירלר לא רק שחושפות את פעילותה הספרותית, אלא גם מביאות מכתביה השונים. עבודה ספרותית והיסטורית קשורה גם לייסוד חשיבה מגדרית כלפי מה שמכונן את היפה. מעניין לקרוא למשל את הידע שהיה לשפירא אל מול כתיבתה: "הדור אחרינו לא יכיר לא את הרצל לא את מנדלי, לא את פרץ, פרישמן, ברדיצ'בסקי ולא את ברנר, לוינסקי, שלום-עליכם.

     

    כל אלה יהיו רק שמות. אולי שמות נערצים, "קלאסיים", אבל שמות שאינם אלא הד העבר. שמות שיכירם רק מתוך יצירותיהם ומפעליהם" (עמ' 301). הקריאה המחודשת בכתיבתה מחזירה לכתיבה הנשית את ההקשר הראוי. ובמידה כזו צריכה הספרות גם לנוע מחוץ לאירופה.

     

    קרול ביילין, וונדי זירלר (עורכות), "בהכנסי עתה: חוה שפירא", מתרגמת אחרית דבר: דפנה לוי, רסלינג (ושתי: מחלקה ספרותית), 2008, 584 עמודים.

     

    בגידת הרופאים

    קחו את שבועת היפוקראטס, מאמר שכבר פורסם של אלי ויזל והקדמה חדשה של פרדריק ר. אברמס, הוסיפו למרקחה סיפורים אוטוביוגרפיים של משפט נירנברג וחברו אותה לעדויות מזעזעות על הניסויים הרפואיים של הנאצים. לבסוף חזרו לאוטוביוגרפיה שלכם, הוסיפו תמונות והנה יש לכם ספר חדש. מזל טוב. חבל שלא החליטו בהוצאת מעריב לייצר ספר אקדמי ומדעי בנושא הניסויים הרפואיים במלחמת העולם השנייה, ולזנוח את הזווית האישית או את העדויות עצמן. כך היינו יכולים אולי לדון לעומק בבעיה ולא רק בסימפטום.

     

    הספר מגלה לנו כי האמריקאים ביצעו ניסויים רפואיים עוד לפני הנאצים: "קל להבין מדוע ביססו הנאצים חלקים גדולים מתיאורית הגזע שלהם על מה שהיה מקובל כבר באמריקה. החוק לעיקור בכפייה התקבל בגרמניה בשנת 1933 (עשרים ושש שנה אחרי שהתקבל במדינת אינדיאנה), אחרי בדיקה מדוקדקת של החוק המקובל בקליפורניה. (עמ' 28).

     

    ויוויאן ספיץ, "רופאים מהגיהינום: עדויות המזעזעות על הניסויים הרפואיים בבני אדם", תרגום מאנגלית: דפנה לוי, ספרית מעריב: עיון, 2008, 248 עמודים.

     

    מיהו היליד?

    שאלת הילידות בעקבות הסדר הפוסט-קולוניאלי היא שאלה שחשובה להיחקר ולהישאל בקטגוריות השונות שבהן אנו מארגנים את הידע. אסתר ראב, חיים גורי, ומשה דור שואפים כחלק מהדור שנולד בישראל להיכלל בתוך הקטגוריה של היליד. כל אחד מהם מתמודד עם שאלת הילידות בצורה שונה. שאלת הילידות היא שאלה פרדוכסלית. במידה ואתה יליד הארץ, אתה מתקשה להראות את הקשר שלך לשורשים העתיקים שלך בתור יהודי בראשיתי. הילידות כל הזמן מנסה להיראות נצחית ובו בזמן לשמר את הראשוניות שלה. בתוך הפרדוקס הזה מנסה חנן חבר לעשות סדר ולברר פוזיציות שונות של עמדה פואטית ותרבותית.

     

    חנן חבר, מראשית: שלוש מסות על שירה עברית ילידית", הוצאת קשב לשירה, 2008, 103 עמודים.

     

    נחכה לעתיד לבוא

    "צופן העתיד" דן במשמעות של החשיבה על העתיד בצורה חברתית, אקדמית, כמותית ופילוסופית. הספר רחב מדי ולא מתמקד. יתרה מכך, הוא מכיל הנחות יסוד שלא נלקחות בחשבון, למרות שעליהן נכתבה ספרות ביקורתית גם בישראל וגם בעולם. קחו למשל את הדיון על ברית ייעוד לאומית, שאותה מבקש להעלות המחבר על סדר יומה של החברה הישראלית. "לגבש את זהותו הייעודית של הבית הלאומי" (עמוד 489). אך במקום להתייחס לשונה ולרעיון של כור ההיתוך, הספר גורס כי: "ייתכן שתת-הקבוצות התרבותיות של ישראל הצעירה, קרי יוצאי עדות אשכנז ויוצאו עדות המזרח, יוכלו להיות התשתית האנושית לאינטגרציה מעין זו" (עמ' 490). ואיך יתרחש חיבור זה? ובכן במהלך ניו-אייג'י בחסות "אקדמית" כי "לדת היהודית היה ונותר ייעוד דתי ברור שמתמצה בשתי מילים "עבודת השם" (עמ' 490). העטיפה הצעקנית בצבע של כסף זוהר משתלבת בספר זה שמתיימר להיות מדעי, אך הופך למונולוג ארוך ולא מרוסן של חוקר לא צנוע.

     

    צופן העתיד: מבחן העתיד של ישראל, ד"ר דוד פסיג, הוצאת ידיעות ספרים, 2008, 542 עמודים.


    הקמת מדינת ישראל. אבל מה צופן העתיד?

     

    חרוז עיוור

    "מקום הטעם" כותב על ספרות ישראלית ומתעלם מהגיוון שבה. הספר מרתק, מלא תובנות על היחס בין התפתחות החרוז לבין הצורך בישראליות שטחית. בתרבות שכזו החרוז יוכל לשמש כסוג של ברכה שימושית ומלאכותית. הספר מכיל שמונה מסות. הוא מבקש לא להיות ספר מחקר אקדמי קלאסי, אלא לשמש את הרבים בקריאה בהירה ושוטפת. ואכן הוא מצליח ללמד לא מעט על הקשר בין צורניות לבין שאלות תרבותיות וחברתיות רחבות. בכל זאת, לא מעט עיוורון קיים בפריזמה התרבותית של שני החוקרים. ראשית, הספר מתעלם משירת הפיוט שנכתבה הן במזרח והן באשכנז בעברית וכולה נכתבה במשקלים. האירופוצנטריות (העמדת התרבות האירופית במרכז) בספר זועקת לשמים. אין שום מחברים ומחברות מזרחים כמעט שיצילו אותנו ביצירותיהם וילמדו אותנו מתרבותם. החיבור של ההתעלמות מהכתיבה הרליוגזית והאתנית מטיל ספק האם יש באמת מתקיים בספר דיון בתרבות "ישראלית".

     

    רויאל נץ ומאיה ערד, מקום הטעם: מסות על ספרות ישראלית: בין צליל להיסטוריה, הוצאת אחוזת בית ספרים, 2008, 319 עמודים.

     

    לכל מילה נמען

    מיכאל מיכאלוביץ' בחטין (1975-1895) היה אחת הדמויות הבולטות בנוף האינטלקטואלי של המאה העשרים. לרבים בחטין מוכר כחוקר ספרות, אך הספר מנסה להציג משנה

     פילוסופית מגובשת העומדת במרכז הפרויקט המדעי שלו. בחטין יצא נגד הרעיון של דקארט שהעמיד את העולם בתוך תודעה שחושבת ובשל כך מכירה את העולם סביבה. בחטין הראה שלכל מילה ורעיון בתרבות יש נמען. התפיסה הדיאלוגית של בחטין קוראת מחדש את הטקסטים שנדמה שנוצרו בתוך מערכת סגורה. הספר מספק ביבליוגרפיה רחבה ומכלול כלים העוזרים להבין את הטקסטים של בחטין.

     

    מיכאיל בחטין, כתבים מאוחרים: פילוסופיה, שפה, תרבות, תרגם מרוסית והוסיף הערות והקדמה: סרגיי סנדלר, רסלינג, 321 עמודים.

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    שלום ובינימין. חירות המכתב
    בחטין. משנה סדורה
    עטיפת הספר
    לאתר ההטבות
    מומלצים