עזרת נשים

קטע מתוך "ארבע נשים, גבר אחד" של נהיד פרסון

המהפכה המוסלמית באיראן גרמה לנסיגה במעמד הנשים במדינה, לדחיקתן לשוליים החברתיים והתרבותיים ולהסתרתן הליטרלית והמטפורית מאחורי הרעלה. עם זאת, בסוף שנות ה-80, כשהחל לשגשג באיראן "הגל החדש" של קולנוע אישי, ריאליסטי-פיוטי, בעל מודעות חברתית והומנית, נאבקו הנשים למלא בו תפקיד פעיל כשחקניות וכבמאיות שרצונן לבטא את ראייתן, מצוקותיהן ושאיפותיהן.

פעילות קולנועית של נשים בתוך אילוצי האידאולוגיה הדתית והתרבות הגברית התאפשרה חלקית על ידי אימוץ מערכת מורכבת של חוקי צניעות, שחלו על כל הרמות של תעשיית הסרטים. היו אלה קודים מוסלמיים שהתייחסו למראה, להתנהגות מכובדת, למשחק ולבימוי צנועים, ומטרתם הייתה לנתק את הקשר בין הופעת נשים בציבור לבין קונוטציות של חוסר מוסריות, השחתה ואף פורנוגרפיה, שנקשרו לקולנוע בתקופת השאה.

מתוך "בחמש אחר הצהריים". ריאליזם פיוטי ומסוגנן 

שמירת הקודים המגבילים עברה תהליך הדרגתי של ליברליזציה, שהתקדם בשלושה שלבים ממצב של העדר נשים בקולנוע ועד לנוכחות בולטת של נשים והשתתפותן בכל תהליכי היצירה הקולנועית. השלב הראשון התאפיין בהעלמת דמויות נשיות ללא גלימה ורעלה מסרטים זרים ואירניים כאחד. קטעים אסורים קוצצו, נמחקו או טושטשו, תוך הפעלת צנזורה רשמית או צנזורה עצמית של הבמאים.

בשלב השני הופיעו נשים על המסך כ"רוחות רפאים", כדמויות משניות ברקע, בתפקידים פסיביים, ולא כדמויות מרכזיות המתניעות או מקדמות את הסיפור. במקביל לכך התפתחו גם אסתטיקה וחוקי דקדוק של ראייה והסתרה, שהתבססו על מגדר ועל הפרדה בין המינים, וקבעו הנחיות הנוגעות ללבוש ארוך המכסה את הגוף, לאיסור מגע גופני בין גברים ונשים ולהימנעות ממבטים ישירים בין שני המינים.

הצורך להתגבר על החוקים הכובלים הביא לפיתוח תחבולות של מבע קולנועי מרומז ולהרחבת גבולות הייצוג בדרכים עקיפות. התפתח מגוון של דרכי התבוננות חלופיות, ממבט לא ממוקד, מבט המופנה הצדה, מבט חטוף, מבט ללא תשוקה, ועד להימנעות מצילומי קלוז-אפ המבליטים את היופי הפיזי של נשים, החלפתם בצילומים מרוחקים המחלישים קונוטציות מיניות, ותכנון קומפוזיציות חזותיות המסתירות או חוסמות חלקית את מראה הדמויות הנשיות.

גם הטקסטים הקולנועיים היו נטולי מיניות, ונעדרו גילויי אהבה וביטוי גופני לאהבה אפילו בין זוגות נשואים או ביחסי משפחה. חוקי הצניעות שנכפו על הופעת נשים בסרטים התעלמו מהבחנות בין תחומי הפרט והכלל וחייבו להציג נשים מכוסות בגלימה וברעלה גם בקרב בני ביתן, שכן דמותן נחשפה על המסך הציבורי לעיניים זרות, לעיני הצופים. ההגבלות הללו הרתיעו במאים מצילום סצנות ביתיות ומנעו הצגת תמונה מלאה של החיים. הן גם נטו לעוות את תיאור חיי המשפחה ויחסי האהבה ופגעו באמינות של המציאות המיוצגת.

בשלב השלישי, מסוף שנות ה-80, עם הליברליזציה היחסית שהביאה בחירת הנשיא המתון יותר חתאמי, הצליחו נשים להתבלט יותר כדמויות על המסך ולהגיע לעצמאות גדולה יותר כיוצרות סרטים בעצמן. על המסך הן זכו לנוכחות חזותית גלויה יותר, לחשיפת פניהן והבעותיהן ולהופעה דרמטית יותר בתפקידים מרכזיים. במקום נשים מסכנות, בורות, חסרות ישע, צייתניות, המנוצלות כחפצים בידי גברים, החלו להופיע נשים פעילות, בעלות אופי ורצון משלהן. נשים במאיות התחילו להשתמש במדיום הקולנועי כדי לבחון את חייהן ובעיותיהן בדרך ביקורתית ולהשמיע מחאתן נגד הנורמות הגבריות הגורמות להן עוול.

מתוך "היום שבו נהייתי אשה"

פסטיבל הסרטים התשיעי בעיר פאג'ר, שהוא פסטיבל הקולנוע הלאומי החשוב באיראן, הוקדש ב-1990 לסרטי נשים במאיות. עם הבולטות שבהן, היוצרות עד היום, נמנות רחשאן באני-אטמאד וטאמינה מילאני, העוסקות ביחסי גברים ונשים בפרספקטיבות פוליטיות ותרבותיות בתקופת מעבר של התנגשות בין מגמות מודרניות ותפיסות שמרניות.

אחד הסרטים השנויים ביותר במחלוקת, העוסק במעמדה המשפטי של האישה האירנית בתוך משפחתה, הוא הסרט התיעודי "גירושים נוסח איראן" (1998), שנוצר בהפקה אירופאית על ידי שתי יוצרות, קים לונגינוטו וזיבה מיר-הוסייני. הסרט, שזכה במערב לתשומת לב רבה, משרטט דמויות של גברים חשדניים, אלימים, לא ישרים, המגבילים את צעדי נשותיהם, ומתאר הליכים משפטיים קפקאיים המוטים לטובת הגבר. המאפיין הבולט של הסרט הוא שרטוט מאבקן העקשני של נשים לא כנועות, יוזמות, הנלחמות במערכת הממסדית והתרבותית הנוקשה על חירותן ועל זכותן לגדל את ילדיהן גם לאחר הגירושים.

סרט תיעודי נוקב המוצג בפסטיבל הוא "ארבע נשים, גבר אחד" (2008) של הבמאית נהיד פרסון. הסרט חושף בפירוט ובמוחשיות את חייהן ואת מצבן הנואש ללא מוצא של נשים כפריות הנתונות במלכוד של פוליגמיה ושל תלות כלכלית בגבר המפרנס.

שלוש יוצרות ממשפחת הבמאי הבולט, מוחסיין מחמלבף, מיוצגות בפסטיבל: מרזייה משקיני, אשתו, שביימה את "היום שבו נהייתי אשה" (2000), סמירה מחמלבף, בתו הגדולה, היוצרת של "בחמש אחרי הצהריים" (2003), וחנה מחמלבף, בתו הצעירה, שביימה את "המחברת" (2008). שלושת הסרטים, שזכו במערב להערכה, מתארים את המציאות הכואבת של הדמויות הנשיות באמצעות ריאליזם פיוטי, מסוגנן. האסתטיזציה החזותית הדחוסה של התמונות הקולנועיות מוסיפה למציאות המצולמת נופך שהוא לעתים על גבול הסוריאליסטי, ומעניקה למצבן ולמאבקן של הנשים ממד של הפשטה וסמליות, המרחיב את משמעות הסיפור אל מעבר להקשר המיידי, החד פעמי שלו.

• הקטע לקוח מתוך מאמרה של ד"ר תירזה קוגלר, מומחית לקולנוע איראני מהחוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל-אביב, שנכתב עבור קטלוג פסטיבל סרטי הנשים החמישי ברחובות שייפתח ב-15 בספטמבר.