מלטף ומרשק

כמו כל שחקן, ובטח שכמו כל גבר שיודע שבאטמן לוקח את כולם, יוסי מרשק מרותק מסיפורו הטרגי של הית לדג'ר. הנפש המיוסרת של לדג'ר הניחה לדמות של הג'וקר מ"באטמן: האביר האפל" לחצות את הגבול בין אמנות למציאות, אבל מרשק לא מודאג מהאפשרות המחרפנת הקיימת במקצוע שבחר. כשהוא נזכר איך הוא פעם נתן לדמות להשתלט לו על החיים, הוא בעיקר מגחך על עצמו: "שיחקתי בבית צבי את מרקוציו, החבר של רומיאו, והייתי צריך למות על הבמה. לקחתי את זה קשה מדי, נכנסתי לאיזו מדיטציה על הבמה, כאילו שאני חווה משהו אמיתי, אבל זה הרס לי את התפקיד, וזה לא עשה לי טוב".

אז מה עושה טוב?

"להפריד. השחקן הטוב והמקצועי הוא זה שברגע שאומרים לו קאט, הוא צוחק ושוכח מכל מה שהיה. לא חייבים להשתגע".

לא רוצה לחיות באל.איי, אבל מת לעשות שם עוד סרט. יוסי מרשק (דביר כחלון)

מרשק עושה רושם של נפש די בריאה, מפויסת, רגועה, מלטפת, כמעט נורמלית. אולי זו התקופה לצד דיווה קולנית כמו גרושתו מיה דגן שחישלה אותו, אולי זה הגיל (39, תאמינו או לא), אולי התרגיל, ואולי סתם עניין של אישיות. מה שבטוח הוא שמרשק רחוק מהדמויות שהוא מגלם בשלל טלנובלות ארצנו, אותן הוא מגדיר בשלב זה כ"משהו בין חנון וערס", ואני מחדדת, ברשותו כ"הכי ערס בין החנונים, והכי חנון בין הערסים". הוא כבר היה עבריין נוירוטי ב"טלנובלה בע"מ", מפיק מוזיקלי עם תסמונת טורט ב"השיר שלנו", אחיה הלוזר של יעל פוליאקוב ב"הכל דבש", וכעת הוא חוזר ל"חשופים" כרוחו של בנצי, מאמן הכדורגל המפוקפק והבר מינן, המופיעה בהזיותיהם של אחרים וכשאולי, אחיו התאום של בנצי, שמופיע איך שבא לו.

"אני חושב שאני הבחור הכי רגיל בעולם, אבל תמיד אני מקבל תפקידי אופי עסיסיים וקצת קיצוניים, זה נהדר. כנראה יש משהו בחיצוניות שלי שלא נראה רגיל, ואני מת על זה. בנצי הוא דמות נורא כיפית, הוא לא רע בעיניי, פשוט ערס. עשיתי שילוב של רוני מאנה פוגש את חיים רביבו פוגש את איציק זוהר".

זו כבר הטלנובלה השלישית שלך, לא נמאס?

"לא, כי אנחנו משתפרים בז'אנר הזה כל הזמן, הולכים ומשתדרגים. 'טלנובלה בע"מ' היתה הפעם הראשונה שהייתי בטלוויזיה, לפני זה פחדתי מאיך שהאף שלי יצא שם. אבל זה התחיל לזרום וזה נורא חדש בשבילי וממש תענוג. אני חולה על ימי צילום, זה יום ארוך של חגיגה, מאפרים אותך, מלבישים אותך, פותחים שולחן של ארוחת בוקר. זה יום שהוא מבצע".

מרשק בתקופת הזוהן. "סנדלר הוא גאון"

אבל עם כל הכבוד לארוחות הבוקר המפוארות של נווה אילן, אותנו מעניין החלום ההוליוודי. מרשק אומנם חזר לממדי חייו הטבעיים מאז נפרד מאדם סנדלר על סט של "אל תתעסקו עם הזוהן", אבל כל פרט בביקור חי ובועט בזיכרונו, החל במקום המרווח לרגליים במחלקה הראשונה, וכלה באכזבה הקלה שתקפה אותו כשראה את הסרט על המסך הגדול.

"זה לא באמת נכון שאין תפקידים קטנים, יש כאלה, ושלי היה קטן מלכתחילה והוא קוצץ עוד. אבל כשזה עבר לי וראיתי שוב הייתי נורא מבסוט. בכלל זה סרט אדיר. הוא קורע, אינפנטילי ופסיכי, וזה כבוד להשתתף בו".

ב"זוהן" מרשק הוא פנחס, מוכר בחנות האלקטרוניקה שמנהל חברו הטוב של הגיבור (הדמות שמגלם עידו מוסרי). באמת תפקיד קטן, אבל משעשע, אולי כי הישראליות של מרשק כל כך אותנטית, במיוחד כשהוא מנסה להסביר ללקוחה שהמכשיר בסדר, זה היא שלא יודעת להפעיל אותו.

"זו היתה הסצנה הראשונה שעשינו והיא היתה כולה מאולתרת. לא היה טקסט, שמו אותנו בסט עם כמה הוראות ואדם עמד שם ואמר, 'אימפרווייז' (תאלתרו). כשהוא ראה מה עשיתי הוא היה מאוד מבסוט. פשוט חשבתי על החנויות אלקטרוניקה של הרחוב ה־14, אני מכיר אותן טוב מהתקופה שגרתי בניו יורק. זה כמו באלנבי, בול אותו דבר".

איך הוא?

"איש מדהים. לא פגשתי אותו באודישנים, רק כשבאתי להצטלם, והוא ישר בא וחיבק אותי, אמר תודה שבאתי, שאל מה שלום המשפחה שלי, היה מאוד חם. אני בטוח שאם הוא היה פה היינו חברים נורא טובים".

כיף להיות אדם סנדלר?

"נראה לי שכן. הוא דוגמה אדירה איך לעשות את זה בלי לקחת את עצמך ברצינות. יום אחד עצרנו הכל באמצע הצילומים והלכנו לשחק כדורסל. יום אחר הגיע וואן, הורידו ממנו שולחן פוקר וכולנו התיישבנו לשחק. אלה דברים שהם בשגרה אצל אדם".

קראת ביקורות על הסרט?

"כן, ולא הבנתי מה המבקרים רוצים. הסרט אדיר, הוא הולך עם הפסיכיות עד הסוף. קטלו אותו נורא, אבל בעיניי אתה לא יכול לבוא לזה בהסתכלות כזאת רצינית, זה מוזר לי. כמו שאמר לי חבר - צריך לרחם על מי שלא יכול ליהנות מסרט כזה".

טענו שמייצגים את הישראלים בצורה מפגרת.

"טוב, אנחנו לא מושלמים ודווקא כדאי לראות איך מציגים אותנו בעולם. אני חושב שגם הרד נקס האמריקאים, שגורמים לכל הבלגן, לא יוצאים שם משהו. אף אחד לא יוצא נקי בסרט, וקצת הומור עצמי לא הרג אף אחד. כולם מוזמנים להיכנס לרחוב הרצל ברחובות, הם יראו בדיוק את מה שרואים בסרט. זה מנהרת הזמן, ככה אנחנו נראים".

היה קשה לחזור לכאן אחרי פרויקט הזה?

"היו חודשים לא פשוטים. בצילומים אמרתי כל הזמן שלא הייתי חי שם ואין כמו תל אביב, אבל כשחזרתי קלטתי כמה היה כיף ופתאום תל אביב נראתה לי קטנה ומסריחה. אני עדיין לא חושב שמתאים לי לחיות באל.איי, אבל אני חייב עוד פעם אחת כזה דבר, אהיה מאוד עצוב אם לא תהיה לי חוויה כזו שוב. תחשבי שיבקשו ממך לכתוב מאמר אורח ב'ניו יורק טיימס' על כל נושא שתרצי - זאת ההרגשה".

קיבלת כבר את הצ'ק מאדם?

"כן".

יפה?

"בואי נגיד שכאן הייתי צריך לעשות שתי סדרות בשביל הסכום הזה".

מה קנית?

"האמת היא שרוב הכסף הלך לטיפולים של הכלב שלי, קוסטיה. היה לו סרטן והיינו צריכים לעשות לו הקרנות בתל השומר. קיבלתי את ההודעה על הסרטן ביום שהגעתי לאל.איי. אדם כל כך אוהב כלבים, והכלב שלו, מצה־בול, הסתובב שם כל הזמן, שאם הייתי אומר לו הוא היה משלש לי את הסכום".

והנה פרט שסנדלר לא הספיק לשמוע - קוסטיה מת. אחרי תשע שנים יחד, וסדרת טיפולים קשה, מרשק הבין לפני שלושה חודשים שצריך לשים קץ לסבלו של הפרטנר שלו.

ואיך אתה מרגיש?

"אני המום מכמה שזה קשה. בימים הראשונים אחרי שהוא מת היתה הקלה קטנה, כי היה קשה לראות אותו ככה ולטפל בו, ואמרתי כבר די, שינוח בשלום על משכבו. אבל איזו התמודדות זו מאז! אני חולם עליו כל הזמן ומאוד מתגעגע. אמרו לי גם שזה כאב שילווה אותי כל החיים, האבל הזה. הכלב הזה היה ההמשך שלי. הוא היה כמו עוד צלע".

מרשק הוא מסוג האנשים בני המזל שחיים על פי חוקים שהם יוצרים לעצמם, כך הוא נהג כל חייו. אחרי ילדות סטנדרטית ברחובות ושירות צבאי, החליט להיות שחקן, בלי לדעת לגמרי למה אבל בלי להתלבט יותר מדי. אחרי בית צבי תפס גל בתיאטרון באר שבע ובחאן הירושלמי, אבל לא חשב רגע לפני שקנה כרטיס לניו יורק ונרשם שם ללימודי קולנוע. ואחרי חמש שנים נוספות, מעט אחרי שנפלו התאומים, החליט שבעצם הוא רוצה לחזור הביתה ולדבר עברית.

"ביום שחזרתי היה היום האחרון של העשן של 11/9, זה היה בכל מקום. אנשים הלכו עם מסכות, ועשן ואבק וריח של מוות ושרוף עד מידטאון, זה היה פסיכי לגמרי. זה גיהינום. היתה תחושה של דומינו ושעוד בניינים ייפלו".

האווירה הזו זירזה את שובך?

"לא, זה יצא במקרה. חזרתי כי הבנתי שאני שחקן, ואני מאמין ששחקנים צריכים לפעול בשפה ובתרבות שלהם. לקחתי בחשבון שיהיה כאן חוק מרפי, ובאמת, חודשיים לפני שחזרתי פתאום הכרתי סוכן רציני והיו כמה עבודות במשחק בניו יורק, אחרי שחמש שנים עבדתי שם בבית קפה. אבל אני מודה שלא היו לי חלומות גדולים מדי. בסך הכל רציתי לחזור לארץ ולשחק בתיאטרון, וזה מה שעשיתי".

בעודו מסתובב בין במות ישראל (כיום הוא מופיע בהצגה "פירורים" בהבימה, לצד רונית אלקבץ), מישהי התחילה איתו באחד מגני הכלבים של תל אביב. קראו לה מיה דגן, היא היתה כוכבת טלוויזיה בהתהוות, הם התאהבו, התחתנו ואחרי שנתיים של נישואין הם נפגשו ברבנות. זה קרה לפני שנתיים. היום דגן היא זוגתו המכהנת של מפיק "הישרדות" גיא המאירי, ומרשק לא מבין למה הוא עדיין נשאל אודותיה ולמה רכילות זה בכלל דבר מעניין. גם ליוסי יש חברה, מעצבת אתרים. באמצע הראיון הוא אפילו חושב שהוא רואה אותה ברחוב. פטה מורגנה.

זה אומר שאתה מאוהב, נראה לי.

"אני מאוד אוהב אותה. אנחנו יחד חודשיים, היא מקסימה ואני שמח בחלקי. זאת מערכת היחסים הרצינית והראשונה מאז הגירושין. יש גם כאלה שקופצים למערכת יחסים ישר אחרי הגירושין, אבל אני לקחתי שנה של שקט. בכל זאת, אחרי כמה שנים עם מישהי צריך לעבור פרק זמן של ניקיון".

אתה עדיין מאמין בנישואין?

"נראה לי שלא. אבל אני מאמין באהבה ובזוגיות. אני חושש שהטקס מיותר. נו, אז התחתנת והאמנת בנצח, נראה לך שזה באמת? אני לא יודע במה אני מאמין, אני יודע שטוב לי".

למה מיה ואתה נפרדתם?

"אני לא יודע מה להגיד לך, זה נגמר. אין מה לעשות. אבל זה נגמר יפה וזה מה שחשוב. מדי פעם אנחנו מדברים, אם צריך להגיד משהו אפשר להרים טלפון או שנפגשים. אני יכול להבין את העניין בנו, אבל זה באמת היה ונגמר ואין לי מה להגיד".

עדיף להיות עם מישהי שהיא לא שחקנית?

"כן. זה שומר את הדברים יותר פרטיים. אני לא אוהב שהדברים האלה בחוץ, היו הצקות בפרידה בהתחלה וזה דוחה. אתה עובר משהו שהוא אישי ובוער נורא, ומתקשר איזה פסיכי שרוצה לדעת משהו לעיתון. תשמעי, אני לא מתעניין ברכילות, יש לי רק דברים רעים לומר על זה".

גם כשמצלמים אותך עם חברה שלה, עדי אשכנזי?

"אה, נכון, ראיתי את התמונה הזו. עדי ואני חברים, אני מת עליה. זה לא שאנשים היו צריכים לבחור צדדים ביני ובין מיה, באמת שגמרנו בטוב".