מהי תחושת גועל?

תחושת הגועל בכניסה לארץ

המילה המקראית ל'מגעיל' ו'בזוי' היא 'תועבה'. השרש ת.ע.ב מופיע בתורה שלושים ואחת פעמים, ומתוכן עשרים ואחת פעמים בספר דברים. נשים לב לתנועת הגועל, תנועת התועבה – ככל שאנחנו מתקרבים לארץ ישראל מתרבה ומתעצמת תחושת כאב הבטן, הבחילה, התועבה ממה שאנחנו עתידים לפגוש.

בראשית הדרך, בירידה למצריים, אנחנו ומינהגינו היו התועבה, של בעלי הכוח, המצרים (בראשית מג, לב): 'כִּי לֹא יוּכְלוּן הַמִּצְרִים לֶאֱכֹל אֶת הָעִבְרִים לֶחֶם כִּי תוֹעֵבָה הִוא לְמִצְרָיִם'. גם המקצוע שלנו, הנוודות, היה לתועבה בעיני בעלי הקרקע, החלקאים המצריים (בראשית מו לד): 'כי תעבת מצרים כל רעה צאן'.

התחלפו הזמנים, אנחנו נמצאים ערב הכניסה לארץ ישראל, אנחנו הופכים מעבדים לכובשים ומנושאי החרפה והגועל, לנגעלים. שש פעמים מוזכר בפרשה שלנו השרש געל. והנה אחד המופעים הקשים שלו (דברים כ, א-יח):

כִּי תִקְרַב אֶל עִיר לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם: וְהָיָה אִם שָׁלוֹם תַּעַנְךָ וּפָתְחָה לָךְ וְהָיָה כָּל הָעָם הַנִּמְצָא בָהּ יִהְיוּ לְךָ לָמַס וַעֲבָדוּךָ: וְאִם לֹא תַשְׁלִים עִמָּךְ וְעָשְׂתָה עִמְּךָ מִלְחָמָה ... וְהִכִּיתָ אֶת כָּל זְכוּרָהּ לְפִי חָרֶב: רַק הַנָּשִׁים וְהַטַּף וְהַבְּהֵמָה וְכֹל אֲשֶׁר יִהְיֶה בָעִיר כָּל שְׁלָלָהּ תָּבֹז לָךְ ...: כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכָל הֶעָרִים הָרְחֹקֹת מִמְּךָ מְאֹד אֲשֶׁר לֹא מֵעָרֵי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה הֵנָּה:

רַק מֵעָרֵי הָעַמִּים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה: כִּי הַחֲרֵם תַּחֲרִימֵם... לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא יְלַמְּדוּ אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת כְּכֹל תּוֹעֲבֹתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם וַחֲטָאתֶם לה' אֱלֹהֵיכֶם:

יש אבחנה ברורה בין הערים רחוקות מאתנו, לעמים הנמצאים בארץ המובטחת. תושבי הערים הרחוקות מוזמנים לעשות אתנו שלום. שלום אין פירושו שיוויון, שלום פירושו הצלת חיים בתמורה לתשלום מס ועבדות. הפריבילגיה הזו לא תינתן לתושבי הארץ המובטחת אותם עלינו להשמיד עד תום: אנשים, נשים וטף.

ואם נשאל את עצמנו מדוע לא ננהג בהם כמנהג הערים הרחוקות שאינן מוכנות לתנאי השלום – נהרוג את הגברים וניקח לנו את הנשים, הילדים והשלל? התשובה נמצאת במילה 'תועבה'. האפשרות שאנו נפנים את התועבה, שהיא תהיה חלק מאתנו, כל כך מאיימת שאין כל אפשרות להתפשר עם מי שמייצג את התועבה (המאופיינת בהקשר זה בפולחני עבודה זרה). את התועבה ואת מייצגיה יש להשמיד כליל.

מהי תועבה? מהו גועל?

לפני שאתם ממשיכים לקרא, ערכו בראש רשימה של הדברים המגעילים אתכם. שימו לב מה המכנה המשותף שלהם. נסו להגדיר לעצמכם מהו 'געל'.

כשאני מבקשת מאנשים, ילדים קטנים ומבוגרים כאחד, לערוך רשימה של הדברים המגעילים אותם, לרוב מתמלאת הרשימה בדברים הקשורים לגוף: דברים שיצאו מגוף האדם – כל הפרשות הגוף למיניהן (צואה, שתן, הקאה, זרע, מוגלה, שיער מפוזר שנשר מהראש, ציפורניים קצוצות) ודברים הקשורים לריקבון ולבלייה של הגוף (פצעים חשופים מלאי מוגלה ודם, איברים נרקבים, גופות). דבר נוסף המעורר ברובנו תחושות גועל הוא אוכל. מאכלים שמזכירים לנו סיטואציות קשות, מאכלים שקשה לנו לעכל, מאכלים שהוכנסו לגופנו בכוח כשהיינו ילדים ועוד.

ה'מגעיל' קשור לתחושה של מוות וכליון הגוף. כל מה שמזכיר לנו את עובדת היותינו בני תמותה עלול לגרום לנו לגועל, ואלו בעיקר דברים היוצאים מן הגוף – חלקים 'מתים' שלו, מחלות המספרות את מותו העתידי של הגוף, ומאכלים הנכנסים אל הגוף ונותנים תחושה של סכנה קיומית.

לרוב הדברים המגעילים אותנו יש מרקם נוזלי או לפחות דביק וזה מה שגורם להם להיות מגעילים יותר מדברים אחרים – ממוצקים קל לנו להתבדל, הנוזל נדבק אלינו, רודף אותנו, מאיים להיות לאחד אתנו.

הדברים המתועבים הם הדברים המזכירים לנו 'כי עפר אתה ואל עפר תשוב' וככל שתודעת המוות הזו עלולה לדבוק בנו יותר, כך גדלה תחושת התיעוב והגועל, והרצון להתרחק. מוגלה, פצעים, דם היוצא מן הגוף, ריקבון כל אלה רודפים אותנו ותובעים מאתנו לזכור את ההעדר שלנו. הגוף עצמו נרתע מהתזכורות הקשה של היעלמותו העתידית והוא מגיב ברתיעה, בבחילה, בעוויתות.

ואיך זה קשור לרתיעה המתגברת מתועבות הגויים? חברותא עם ג'וליה כריסטבה

בספרה 'כוחות האימה – מסה על הַבְּזוּת' (רסלינג, מצרפתית: נעם ברוך) מבקשת קריסטבה לאפיין ולהסביר את הדברים מהם אנו נגעלים: הלכלוך, הטומאה והתועבה במקרא, בספרות ובחוויות החיים שלנו. קריסטבה קושרת בין חרדת המוות שלנו לסכנות המאיימות על קיומו של אלהים: 'האי טוהר המקראי ספוג במסורת הטומאה; במובן זה, הוא מצביע על כוח אוטונומי, אשר עשוי לאיים על הארכעה האלהית...' (עמ' 73).

העמים האחרים יכולים להתקיים במרחק, אולם ככל שהם מתקרבים אלינו הם מאיימים על הזהות הדתית שלנו, ומכאן – על קיומו של האל שלנו. אם אנחנו לא נעבוד אותו, מי יעבוד אותו? מי יקיים אותו? האחר הרחוק הוא נסבל. קרוב משפחה או שכן שנוהג בצורה שונה מאתנו (צורה שדווקא עלולה לפתות אותנו ולהתאים לנו) הוא הסכנה הגדולה ביותר.

דווקא הקרבה הפיזית והקרבת התשוקות היא שיוצרת את הבהלה, היא שמספרת לנו על סכנת אובדן מיידית. במקרה שלנו – אבדנה של הדת שלנו. תחושת הסכנה, תחושת המשיכה אל עולמו של האחר הקרוב, מתרגמת מייד למשוואה הקיצונית – הוא או אנחנו. הוא מאיים לבלוע אותנו ועל כן נמהר לבלוע אותו קודם. כיוון שהאיום גדול כל כך, כיוון שסכנת המוות שלנו (או של האמונה הדתית שלנו) מיידית כל כך אין מקום לפשרות, אין מקום אפילו לקיומו של אחר אחד קטן בקרבנו – חרם. כולם יושמדו. זה הם או אנחנו.

זה באמת הם או אנחנו? התועבה ותאוות ההשמדה של המתועב מלמדים אותנו לא רק על הריחוק אלא גם על הקרבה.

ובשולי הדברים אך בלב החיים

תחושת התועבה האוחזת בנו למשמע סיפורי האימה האחרונים על אמהות (וסבא) שהרגו את ילדיהם, עשרות העמודים שהוקדשו לכך בעיתונים, ושעות השידור הרבות (רבות מדי לטעמי) במהדורות החדשות. מה מספרות עלינו התועבה והכמיהה לעסוק בהורים ההם 'האחרים' המזעזעים? האם כל התייחסות למתועב 'האחר' נועדה להשתיק ולהרגיע חרדות אמיתיות שלנו? איזו חרדה אישית אנו מבקשים להרגיע בעודנו מתעסקים בסיפורים 'אחרים' מזעזעים אלה? אני לא יודעת. אני לא יודעת, אני בודקת עם עצמי ואתכם.

'האמרה החז"לית שלי' - משימה חדשה לבית המדרש של הטוקבקים

החג שלנו, שמחת תורה, הולך ומתקרב. הנה משימה לקראת החג. אנא מכם בחרו את האימרה החז"לית האהובה והמשמעותית ביותר עבורכם (אמרה זו אמרה. קצרה ומתקיימת בזכות עצמה, גם ללא קונטקסט). בחרו אמרה והסבירו את בחירתכם בכמה מילים – לא יותר משבעים מילים סה"כ (שבעים מילים לאימרה...).

שלחו אותה אלי לאי מייל wg@netvision.net.il בצירוף השם שלכם כפי שהוא מופיע בטוקבקים. ובשמחת תורה ישמח הטור ויחגוג עם שבע אמרות נבחרות, עם שבעה פרושים. עם אמרות חז"ל הנבחרות שלכם.

שבת שלום