שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    מרגש או מייבש

    החדש של קנז, "דירה עם כניסה בחצר", שוב מפתיע ברגישותו העדינה והעמוקה, או שמא משקף את חוסר האונים של מחברו לומר אמירה חדה על החברה בישראל. ספר אחד, שתי דעות

    המקשיב האנושי / דורון קורן

    לכאורה, סיפורי הקובץ החדש של יהושע קנז, "דירה עם כניסה בחצר", לא ממש מתחברים זה לזה: סיפורי ילדות בנופים ישנים, לצידם סיפור מימי הצבא, ויש גם כמה טקסטים עכשוויים ואולי אפילו ניסיוניים מבחינה ספרותית, עם התרחקות מסויימת מן הריאליזם האופייני של קנז; חלק מהסיפורים כתובים בגוף ראשון וחלקם בגוף שלישי, ולגיבור לפעמים יש שם ולפעמים הוא מכונה סתם "הוא", או מקבל אות המייצגת את שמו.

     

    ובכל זאת, כל הסיפורים מחוברים מאוד, כשהמכנה המשותף לכולם הוא לא רק לשונו הצלולה של קנז, העברית העניינית, המדויקת, העשירה ונקייה מקישוטים שלו, אלא משהו בסיסי יותר: הקשב האנושי העדין והעמוק של המספר, שעוטף הכל בסוג של רחמים וחסד.


    קנז. מפתיע כתמיד (צילום: גבי מנשה)

     

    בעומק הקשב של קנז מונחים אהבה והזדהות עם האנשים הנידחים: הזקן בהשפלתו והמשוגע בבדידותו והמפגר בחולשתו הם חלק טבעי ממארג הדמויות כאן. קנז עוסק ברוע ובגיחוך ובאומץ, אבל גם ב"דמעת העשוקים", כמאמר קוהלת, והכנוּת החשופה של אותם עשוקי גורל הופכת אצלו לחלק מן הריתוק הסיפורי. החלק הזה הוא לפעמים משעשע ולפעמים עצוב, אבל תמיד מעניין ומקורי ונוגע.

     

    כך בסיפור היפה והמרעיד "מקרה שיזף", שאחד מגיבוריו הוא חייל שתקן וכמדומה אנטיפט, שרק כעבור שנים נחשף בו צד נדיב ומכאיב; כך בסיפור "חדר מספר 10" שבו רופא קצר רוח משפיל זקן פגוע-שבץ, שהגיע עם בנו לבדיקה ומנסה עכשיו לרכוס את כפתורי חולצתו: "מעולם לא ראה בנו בקירבה כזאת כמה עצוב וזר גוו העירום, הצנום מזיקנה".

     

    אחד המצוינים בקובץ הוא הסיפור על משוגע-הכפר החי בפרדס מרוחק, ומפחיד את ילדי המושבה, ובהם נער מגודל וקצת מפגר (הד דמותו של פסח מן הסיפור "בין לילה ובין שחר"), שהילדים לועגים לו, אך גם מקווים כי יגן עליהם בכוחו הפיזי – אלא שבמפגש הראשון עם אותו משוגע, כשכולם נמלטים, נשאר אותו נער מאחור והוא מבוהל מכולם. העניינים מתחילים להירגע רק כשמנהיג החבורה, ילד מצפוני ואמיץ המגן על הנער ממעליביו, חושף את הבלוף שמאחורי משוגע-הכפר. הפתרון המפתיע הוא מציאותי ואנושי מאוד.

     

    בסיפור הזה ניכרת גם יכולתו של קנז לדובב את הנוף באותה כתיבה דייקנית, נטולת דימויים כמעט, המציגה את הדברים כנתינתם וכיופיים השבור והמטריד, בעברית פשוטה ומורכבת כאחד: "יריעת שק גדולה, שעננה של זבובים מרחפת מעליה, ושבר יצול של עגלה היו מוטלים ליד גל של אבנים שזיקית אפרפרה רובצת עליו, מגלגלת עיניים ומקללת ברטט אילם את מסיגי הגבול". גם הסיפור הנושא את שם הספר, "דירה עם כניסה בחצר", הוא מהיפים והמותחים בקובץ. סך הכל, לא כל הסיפורים בקובץ שווים באיכותם, אבל כצפוי, קנז מפתיע כתמיד. 

     

    חמלה זה לא מספיק / מתי שמואלוף 

    ספר הסיפורים החדש של יהושע קנז משקף את חוסר האונים שלו לומר אמירה חדה על החברה בישראל. הסיפורים כתובים בכישרון רב, רחוקים מהמציאות, אבל גם נטועים בה, ומתקשים לייצר חזון חברתי כולל. יש הטוענים כי הספרות בישראל לא צריכה להראות את הדרך. יש שטוענים כי לספרות אוטונומיה משלה. בכל זאת, דווקא בסיפורים של קנז יש רצון להקיף הכול, ולא ברור אם אפשר להקיף את כל החוויות בספר אחד. אם הם מקיפים את החוויות מה נשאר מחוצה להן? ומהם הערכים שמרכיבים את המציאות המצויה בתוך הסיפורים?

     

    הספר נפתח ב"בשר פרא, בשר זר", נובלה ארוכה המתחקה אחר הכניסה של ניצולת שואה לתוך בית ציוני-אשכנזי במושבה ותיקה. מפגש זה מעורר חוסר נחת בקרב המשפחה המארחת ובעצם משקף בצורה עדינה את יצירת האחרות: "מה יכולה אחת כמוני - צברית, פלמ"חניקית לשעבר, היום מורה לפסנתר ולמוסיקה במושבה ותיקה - לדעת מה מתרחש בתוך נפשה של הבחורה הזאת? אף אחד לא בא משם נורמלי לגמרי"(עמ' 7).

     

    הנובלה הזו דווקא משקפת את הכיוון שבתוכו קנז מתנהל בצורה הטובה ביותר. בדיוק כמו שחנוך לוין לא זז מההוויה הגלותית בה גדל ואותה ביקר בחדות. כך גם ממשיכו אסף ציפור ב"חמישה הקאמרית" וב"בורגנים" לא ניסה לשבור מחוץ לגבולות האשכנזיות את מבטו, אלא חידד, כמו מחדד מילים מחונן, את יצירתו בקרב מעמד הביניים המבוסס.

     

    הסיפור "רגע מת בזיכרון" מוביל שורה של ילדים להתחקות אחר דאסה אליהו המשוגע של המושבה, שמסתובב בפרדסים. מעשיית הבילוש מובילה את הילדים אל דאסה וזה בשיאו של הסיפור מציג בפניהם גופה של ערבי מת, שלא ברור האם הוא הרג אותו. הסיפור מזכיר מעט את היצירה של קורן "לוויה בצהריים".

     

    רק כאן השיגעון של דאסה הוא קצה הנדנדה אותה חולקת הערביות אל מול הציונות. קנז, בלי להתכוון, מצביע על חוסר ההיגיון ואי היכולת להבין את רצח הערבים, אך הדרך שגויה. הערבים גם מופיעים ברקע של הסיפור "מקרה שיזף", שבו קבוצת חיילים פושעת במדבר בגזל של גמל ואכילתו. שם נקודת המבט הס' יזהרית הזו פוגעת בעיצוב הדמות הראשית ולא מוסיפה לה.

     

    עוד אחת מהרעות החולות של הספרות העברית היא ההנגדה בין הגבוה לנמוך, על ידי שימוש באלו ששומעים את המוסיקה הקלאסית, אל מול אלו שאוכלים חומוס. יונתן סואן (ב"הכיוון מזרח" גיליון מספר 15) הסביר את תפקיד החומוס ביצירה כסוג של קידוד גזעי. איני מבקש מקנז לשנות את העולם בו הוא חי. רצוי שיתרכז בעולם המוכר שלו, ולא ינסה להתמחות בכל העולמות החברתיים בישראל.

     

    יחד עם זאת, קשה להתעלם מהיחס של קנז למעמדות הנמוכים המתבטא למשל

     בסיפור "התיק השחור". מסופר על ילד זרוק, שלא ברור איך ומדוע הגיע למסעדה, ומדוע בכלל הוא חולם לגנוב איזה תיק שנמצא שם. מה קרה לאביו ולאימו? ואם הסיפור לא ריאליסטי, אלא רק מטפורה על ילד שלא הולך לבית ספר ונמצא במסעדה מזרחית, מדוע הוא מקיא את האוכל בסיום הסיפור? הרמז לחוסר היכולת של מערכת החינוך להגיע אל הילד מודגש ביחס של המורה שעוברת שם ליד: "המורה השכנה שהייתה קודם במסעדה, נכנסה לשביל והתקרבה אליו.

    "הקאת. שמעתי".

    "הרגשתי לא טוב ולא הספקתי להגיע הביתה".

    ועכשיו?"

    "יותר טוב".

    מה אכלת שם?"

    "חומוס" (עמ' 100).

     

    הספר כתוב בכישרון רב. בכל אופן, אנו זקוקים לספרות שתגדיל את הגבולות, שתאשים ולא תפחד לקרוע אמיתות. כדי ללכת מעבר לגבולות הברורים והידועים של הספרות בישראל, צריך לייצר גיבורים חדשים, או להשתמש בגיבורים המוכרים בתוך סיטואציות לא מוכרות. נדמה כי אצל קנז החדש אין בינתיים שבירת גבולות מאסיבית. מה שנותר לנו הוא להישאר עם עטיפת הספר, שמספרת כמה הסיפורים מלאים חמלה ועצב, ומעניקים פורקן לגיבורי הספר. אנו, כקוראים, נישאר ללא פורקן, בתוך גבולות צרים, צרים מדי.

     

    יהושע קנז, דירה עם כניסה בחצר וסיפורים אחרים, הוצאת עם עובד, 2008, 211 עמודים.

     

    ומה אתם חושבים על ספרו החדש של יהושע קנז? טקבקו לנו

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים