מלכוד 22, הקאמבק

ג'וזף הלר (1923 - 1999), סופר יהודי אמריקאי, נודע בעיקר בזכות ספרו "מלכוד 22", אשר עיצב את תרבות המחאה של דור הצעירים בארה"ב בתקופת מלחמת וייטנאם. הלר כתב את הספר במשך שבע שנים, והוא נדחה על ידי 21 מו"לים לפני שיצא לאור. לאחר הצלחתו האדירה של הספר, המשיך הלר לכתוב ופירסם עוד כמה רומנים, אולם אף אחד מהם לא השתווה לגודל ההישג שקבע רומן הביכורים שלו. מיצירותיו הנוספות: "הפצצנו את ניו הייבן" (1968) - מחזה, "משהו קרה" (1974), "גולד שווה זהב" (1979), "אלוהים יודע" (1984) ועוד.

זאת היתה אהבה ממבט ראשון.

בפעם הראשונה שיוֹסַריאן ראה את הכומר הצבאי הוא התאהב בו עד טירוף.

יוֹסַריאן היה בבית החולים עם כאב בכבד שהיה בדיוק טיפה פחות מצהבת. הרופאים היו נבוכים מהעובדה שזה לא ממש צהבת. אם זה היה הופך לצהבת הם היו יכולים לטפל בזה. אם זה לא היה הופך לצהבת והיה חולף הם היו יכולים לשחרר אותו. אבל הדבר הזה של בדיוק טיפה פחות מצהבת כל הזמן, זה בילבל אותם.

הם באו כל בוקר, שלושה גברים נמרצים ורציניים, עם פיות יעילים ועיניים לא יעילות, מלוּוים באחות דאקֶט הנמרצת והרצינית, אחת האחיות במחלקה שלא אהבו את יוסריאן. הם עיינו בתרשים שבקצה המיטה ושאלו בלי סבלנות על הכאב. הם נראו נרגזים כשאמר להם שזה בדיוק אותו דבר.

"עדיין אין יציאה?" שאל הקולונל הבכיר בתקיפות.

הרופאים החליפו מבטים כשהניד בראשו.

"תני לו עוד כדור".

ג'וזף הלר, מלכוד 22. צילום: Gettyimages

האחות דאקֶט רשמה לתת ליוסריאן עוד כדור, וארבעתם המשיכו הלאה, למיטה הבאה. אף אחת מהאחיות לא אהבה את יוסריאן. למעשה, הכאב בכבד כבר עבר לו, אבל יוסריאן לא אמר כלום והרופאים לא חשדו בכלום. הם חשדו רק שיש לו יציאות ושהוא לא מספר להם.

בבית החולים היה ליוסריאן כל מה שרצה. האוכל לא היה מי-יודע-מה גרוע, והארוחות הובאו לו למיטה. היה אפשר לקבל מנות נוספות של בשר טרי, ובשעות אחר-הצהריים החמות הגישו לו ולאחרים מיץ פירות או שוקו מהמקרר. מלבד הרופאים והאחיות, אף אחד לא הטריד אותו. שעה קלה בבוקר היה עליו לצנזר מכתבים, אבל אחר-כך הוא היה חופשי לבלות את שארית היום ברביצה בטלנית במצפון נקי. היה לו נוח בבית החולים, והיה קל להמשיך ולהישאר שם, כי תמיד היה לו חום של שלושים ושמונה שלוש. היה לו נוח אפילו יותר מאשר לדַנְבַּר, שהיה מוכרח שוב ושוב ליפול על הפנים כדי שהוא יקבל ארוחות במיטה.

אחרי שהחליט לבלות את שארית המלחמה בבית החולים, יוסריאן כתב מכתבים לכל מי שהכיר, וסיפר בהם שהוא בבית חולים אבל בלי לציין מדוע. יום אחד היה לו רעיון טוב יותר. הוא כתב לכל מי שהכיר שהוא יוצא למשימה מסוכנת מאוד. "הם ביקשו מתנדבים. זה מסוכן מאוד, אבל מישהו צריך לעשות את זה. אכתוב לכם ברגע שאחזור." ומאז הוא לא כתב לאף אחד.

כל הקצינים המאושפזים במחלקה אולצו לצנזר מכתבים שכתבו כל החוגרים המאושפזים, ששוּכּנו במחלקות משלהם. זה היה תפקיד חדגוני, ויוסריאן התאכזב לגלות שחיי החוגרים מעניינים רק קצת יותר מחיי הקצינים. אחרי היום הראשון לא נותרה בו עוד שום סקרנות. כדי לגוון את החדגוניות הוא המציא משחקים. מוות לכל שמות התואר, הוא הכריז יום אחד, ומכל מכתב שעבר תחת ידיו הושלכו כל תוארי הפועל ותוארי השם. למחרת הוא הכריז מלחמה על ה' הידיעה. ביום שלאחר מכן הוא הגיע לרמת יצירתיות גבוהה הרבה יותר, כשהשחיר הכול מלבד "של" ו"את".

זה הגביר, הוא חש, את המתח הדינמי בין השורות, וכמעט בכל המקרים הותיר מסר הרבה יותר כללי. עד מהרה הוא הוציא אל מחוץ לחוק חלקים של ברכות פתיחה ושל חתימות, והותיר את הטקסט עצמו כמות שהוא. פעם הוא השחיר מכתב שלם מלבד ברכת הפתיחה "מרי היקרה", ולמטה כתב, "אני עורג אלייך נוראוֹת. א.ט. טפּמן, כומר צבאי, צבא ארה"ב". א.ט. טפּמן היה שמו של כומר הלהק.

אחרי שמיצה את כל האפשרויות הטמונות במכתבים הוא התחיל לתקוף את השמות והכתובות על המעטפות – מחק בתים ורחובות שלמים, והשמיד ערים וכרכים במחי-יד אגבי כאילו הוא אלוהים. מלכוד 22 דרש שכל מכתב מצונזר יישא את שם הקצין המצנזר. את רוב המכתבים הוא לא קרא כלל. על אלה שלא קרא כלל הוא כתב את שמו. על אלה שקרא הוא כתב "וושינגטון ארווינג". כשרצה לגוון הוא כתב "ארווינג וושינגטון". צִנזוּר המעטפות עורר הדים רציניים, ויצר אדווה קטנה של חרדה באיזשהו דרג צבאי ערטילאי שהחדיר למחלקה איש סי.אַי.די** שהתחזה לחולה. כולם ידעו שהוא איש סי.אַי.די מפני שהוא שאל ללא הרף על קצין בשם ארווינג או וושינגטון, ומפני שאחרי יום אחד שם הוא הפסיק לצנזר מכתבים. הם נראו לו חדגוניים מדי.

הפעם זאת היתה מחלקה טובה, אחת הטובות שהוא ודַנְבַּר בילו בהן מעולם. הפעם היה איתם טייס הקרב הקֶפּטן בן העשרים וארבע עם השפם הזהוב הקלוש, שפעם הופל לים האדריאטי באמצע החורף ואפילו לא הצטנן. עכשיו, בעיצומו של הקיץ, הקפטן לא הופל אבל טען שיש לו שפעת. במיטה מימינו של יוסריאן, עדיין שוכב על בטנו בתנוחה עגבנית, היה הקפטן ההמום עם המלריה בדם ועם עקיצת היתוש בתחת. מול יוסריאן שכב דנבר, וליד דנבר שכב קפטן התותחנים שיוסריאן הפסיק לשחק איתו שח. הקפטן היה שחקן טוב, והמשחקים תמיד היו מעניינים. יוסריאן הפסיק לשחק איתו שח כי המשחקים היו מעניינים כל-כך עד שהיו מטופשים. מלבדם שכב שם הטֶקסני המשכיל מטקסס, שנראה כמו דמות בטֶכניקוֹלוֹר, ומרוב פטריוטיות הרגיש שקוֹל של אנשים בעלי אמצעים – חבר'ה הגונים – צריך להיחשב בבחירות יותר מקול של נוודים, זונות, פושעים, דֶגֶנֶרָטִים, אתאיסטים וחבר'ה לא הגונים – אנשים חסרי אמצעים.

ביום שהביאו את הטקסני עסק יוסריאן בעקירת המִִקצבים מהמכתבים. זה היה עוד יום שקט, חם ונטול התרחשויות. החום רבץ בכבדות על הגג והחניק כל צליל. דנבר שוב היה שרוע על הגב בלי ניע ובעיניים בוהות בתקרה כמו עיניים של בובה. הוא עבד קשה על הארכת תוחלת החיים שלו. הוא עשה את זה באמצעות טיפוח השיעמום. דנבר עבד כל-כך קשה על הארכת תוחלת החיים שלו, שיוסריאן חשב שהוא מת. שׂמו את הטקסני במיטה באמצע המחלקה, ולא עבר זמן רב עד שהוא התחיל לתרום את השקפותיו.

דנבר התיישב מייד. "זהו זה," הוא קרא בהתרגשות. "משהו חסר כאן – כל הזמן ידעתי שמשהו חסר כאן – ועכשיו אני יודע מה." הוא הטיח את אגרופו בכף היד. "אין פַּטריוֹטיוּת," הכריז.

"אתה צודק," צעק יוסריאן בתשובה. "אתה צודק, אתה צודק, אתה צודק. הנקניקייה, הבּרוּקלין דוֹדגֶ'רס. פַּאי התפוחים של אמא. אלה הדברים שכולם נלחמים למענם. אבל מי נלחם למען החבר'ה ההגונים? מי נלחם למען זכויות יתר לחבר'ה ההגונים? אין פטריוטיות, זה מה שאין. וגם מַטריוֹטיוּת אין."

הנַגד הבכיר משמאלו של יוסריאן לא התרשם. "מי שׂם זין?" הוא שאל בלֵאוּת והתהפך על צידו כדי לישון.

הטקסני, התברר, היה טוב לב, נדיב וחביב. תוך שלושה ימים אף אחד לא סבל אותו.

הוא שילח צמרמורות שריצרצו במעלה עמודי שידרה רגישים, וכולם נסו מפניו – כולם מלבד החייל בְּלבן, שלא היתה לו ברירה. החייל בלבן היה מצופה בתחבושות ובגבס מכף רגל ועד ראש. היו לו שתי רגליים חסרות תועלת ושתי זרועות חסרות תועלת. הוא הוברח למחלקה בלילה, ולאנשים לא היה שמץ מושג על הימצאוֹ ביניהם עד שהתעוררו בבוקר וראו את שתי הרגליים המוזרות המונפות מהירכיים, את שתי הידיים המוזרות המעוגנות גבוה במאונך, ואת כל ארבע הגפיים הכפותות באוויר באופן מוזר באמצעות משקולות עופרת קודרות שהיו תלויות מעליו ואף פעם לא זזו.

על התחבושות מצידם הפנימי של המרפקים היו תפורות שפתיים מרוכסנות שדרכן הוא הוזן בנוזל שקוף מצנצנת שקופה. צינור אבץ דומם התרומם מהגבס שעל מִפשׂעתו והתחבר לצינור גומי כחוש שנשא את הפסולת מכליותיו וטיפטף אותה ביעילות לצנצנת פקוקה שקופה שעמדה על הרצפה. כשהיתה הצנצנת שעל הרצפה מתמלאת, הצנצנת שהזינה את המרפק היתה מתרוקנת, והשתיים היו פשוט מוחלפות זו בזו במהירות כדי שהחומר ימשיך לטפטף לתוכו. כל מה שהם באמת ראו אי-פעם אצל החייל בלבן היה חור שחור מדובלל מעל לפה.

אירגנו את החייל בלבן ליד הטקסני, והטקסני ישב בנטייה הצידה על מיטתו שלו ודיבר אליו כל שעות הבוקר, אחר-הצהריים והערב בהיגוי עצלני מתמרח, נעים ורווּי אהדה. לטקסני לא היה איכפת בכלל שהוא לא זוכה לתשובה.

פעמיים ביום היו מודדים חום. השכם כל בוקר ובשעה מאוחרת כל אחר-צהריים היתה האחות קְרֵיימֶר נכנסת ובידה צנצנת מלאה מדחומים, עוברת לאורך צידה האחד של המחלקה וחוזרת לאורך צידה האחר, מחַלקת מדחום לכל מאושפז. לחייל בלבן היא היתה משחילה מדחום בחור שמעל לפיו ומשאירה אותו שם, מאוּזן על שפתו התחתונה של החור. כשהיתה מגיעה שוב לאיש שבמיטה הראשונה, היא היתה לוקחת ממנו את המדחום ורושמת כמה חום יש לו, ואז עוברת למיטה הבאה וממשיכה לאורך המחלקה. אחר-צהריים אחד, כשהשלימה את הסיבוב הראשון והגיעה אל החייל בלבן בפעם השנייה, היא הסתכלה במדחום שלו וגילתה שהוא מת.

"רוצח", אמר דנבר חרש.

הטקסני הביט בו בחיוך מהוסס.

"הרגת אותו", אמר יוסריאן.

"על מה אתם מדברים?" שאל הטקסני בעצבנות.

"אתה רצחת אותו", אמר דנבר.

"הרגת אותו", אמר יוסריאן.

הטקסני נרתע לאחור. "אתם משוגעים, בחורים. אפילו לא נגעתי בו".

"רצחת אותו", אמר דנבר.

"שמעתי אותך כשהרגת אותו", אמר יוסריאן.

"הרגת אותו כי הוא היה כושי", אמר דנבר.

"אתם משוגעים, בחורים", זעק הטקסני. "הם לא מכניסים הנה כושים. יש להם מקום מיוחד לכושים".

"הסרג'נט הבריח אותו פנימה", אמר דנבר.

"הסרג'נט הקומוניסט", אמר יוסריאן.

"ואתה ידעת את זה".