לכל גַּלְעֵד יש שם

שולי גוהר פתחה לנו את הדלת לבית נקי, מצוחצח ומדיף ניחוחות נעימים של מרכך כביסה. כל דבר נמצא במקומו, רק הכלב דין מקפץ ונובח בשמחה לקבל את פנינו. שי הצלם ואני הגענו לשוחח עם שולי, אמה של אתי גוהר ז"ל, כדי לנסות ולהבין מה הסיפור האנושי מאחורי דולפין השיש שעומד מחייך בכיכר קטנה שהוקמה במיוחד, סמוך לבית ספר תיכון מקיף ה' בראשון לציון.

החדר של אתי (אסתר) ז"ל נראה כמו מקדש קטן מלא כאב. תמונות ממוסגרות מתקופות חיים שונות, חושפות ילדה חייכנית מלאת שמחת חיים ודומה מאוד לאמה, המסרבת, שלוש שנים אחרי התאונה, לעכל את האובדן הקשה.

"אני אהיה בבית עוד 20 דקות, אל תדאגי", הבטיחה אתי גוהר בת ה 18 לאמה המודאגת. אחרי שעתיים כשאתי לא הגיעה הביתה, התקשרה האם שוב ושוב לטלפון הנייד. הפעם ענה לה פרמדיק של מד"א, שסיפר לה שהתרחשה תאונה קשה בנתיבי איילון.

גוהר, נפצעה באורח קשה כשהמכונית בה נסעה התנגשה בקיר הבטון שלצד הכביש. היא נפטרה על שולחן הניתוחים בבית החולים "איכילוב". הנהג, חבר ילדות שלה נפצע באורח בינוני. השניים חזרו מטבריה בנסיעה לילית, העייפות הכריעה את שניהם, וכ- 60 מטרים לפני העלייה על גשר השלום סטה הנהג ימינה והתנגש בקיר ההפרדה.  

"שלא תהיינה עוד אמהות שפופות וכפופות כמוני"

המוטו המרכזי של אתי גוהר היה לחיות את החיים. יחסית למספר שנותיה המצומצם היא התנסתה בסוגי ספורט אתגרי רבים: צלילה, צניחה, אומגה, בנג'י ואחרים, נהנתה מנסיעות למקומות שונים, כשבכל מקום אליו הגיעה צברה כמות גדולה של חברות וחברים חדשים. "להלוויה שלה הגיעו אלפי אנשים שלא הכרתי, לא הבנתי מאיפה כולם חברים שלה. למרות שהיינו חברות טובות, אחרי מותה יצא לי להכיר חלקים רבים נוספים ממנה", מספרת האם בעצב. 

שולי גוהר ממאנת להתנחם. הבית שהיה שוקק חיים הפך שקט ודומם. "לא לועסים מסטיק כי היא הייתה לועסת, לא שומעים מוסיקה כי זה מזכיר אותה", היא מסבירה. שקט מקפיא נקי ורועם. רק דבר אחד מחזיר את שולי גוהר לתזזיות פעלתנית - הנסיון למנוע את התאונה הבאה.

מפעל ההנצחה שהקימה משפחת גוהר לבתם אתי ז"ל הוא מורכב ומסועף, כולל כיתת מחשבים מיוחדת בבית הספר, ספרי תהילים, סטיקרים, מחזיקי מפתחות ואתר הנצחה אינטרנטי. אבל כל זה לא הספיקה לאם הנמרצת. בין הרצאה מול חיילי צה"ל בבסיסים השונים, לביקור דו-שבועי בבית לוינשטיין ופגישות יזומות עם בני נוער בעלי רשיון טרי, המשיכה גוהר להתעקש על הקמת גַּלְעֵד לזכרה של הבת.

"בחרנו בדולפין כי היא כל כך אהבה אותם וזה נראה לנו הכי נכון. היה חשוב לי, מעבר להנצחה של אתי, להעביר מסר לצעירים", מסבירה גוהר בלהט, "אם נצליח להעביר את המסר ולו ולילד אחד עשיתי את שלי. שלא תהיינה עוד אמהות שפופות וכפופות כמוני".

ברצף, הברור כי שגור על פיה, מוסיפה גוהר טיפים ועצות - "זה לא בושה לעצור בצד ולהתרענן, ואם צריך להחליף את הנהג, זאת גם לא בושה. הנהג הוא מנהיג, יש לי אחריות, אבל גם האחרים צריכים להישאר ערים ולעזור לו כשצריך", היא מוסיפה בעצב. "זה היה יכול להציל את החיים של הבת שלי ולמנוע תאונה כל כך מיותרת. אם מישהו יראה את הדולפין הזה ויזכר בו בזמן שהוא נוהג, יוריד קצת את הרגל מהגז, ישים יותר לב וישאר בחיים, מבחינתי זה שווה את זה".  

• לאתר ההנצחה לזכרה של אתי גוהר ז"ל לחצו כאן .  
• להתנדבות בעמותת "יד הנקטפים" לחצו כאן .