"שוב השארת את הקרש של האסלה למעלה!"
עלייתו ונפילתו של מושב האסלה קשורות קשר הדוק לעליות ולמורדות בכל מערכת יחסים בין גבר ואשה (בנושא זה, לפחות, מצבם של זוגות חד-מיניים פשוט בהרבה). דיון היסטורי מבודח למחצה בסוגיה יומיומית, כולל נימוקים מתורת המשחקים
נאנחתי - זה לא ייגמר בטוב.
"כן, מותק?", צעקתי בחזרה מהסלון.
היא משתהה, נותנת לי להתבשל קצת, ואז מאשימה: "שוב השארת את הקרש למעלה!"
אין ספק כי עלייתו ונפילתו של מושב האסלה קשורות קשר הדוק לעליות ולמורדות בכל מערכת יחסים בין גבר ואשה (בנושא זה, לפחות, מצבם של זוגות חד-מיניים פשוט בהרבה). להוריד או לא להוריד – זו השאלה, והיא העכירה את האווירה בין זוגות רבים. מדובר בויכוח עתיק יומין ששזור בהיסטוריה של האסלה עצמה. לכן חשוב מאד, לדעתי, לדון בסוגיה זו בצורה מקיפה ורצינית.
לכ-40% מתושבי העולם עדיין אין גישה לאסלות
מדובר בהמצאה החיונית לקיומן של ערים מודרניות, שכן היא מאפשרת סילוק של פסולת. כבר בימי המצרים הקדמונים ובתקופת הרומאים היו קיימים מתקנים דומים, אגדה אורבנית מספרת שאת האסלה המודרנית המציא לקראת סוף המאה ה-19 שרברב בריטי בשם תומאס קראפר (לפי אותה אגדה, משמו נגזרת המילה האנגלית לחרא, Crap), אבל קראפר בהחלט תרם להפצת השימוש העממי במוצר. בתחילה היתה זו אסלה ללא מושב ניתן להזזה, אך בהמשך התפתחותה, ובמקביל לעליית התנועה הפמיניסטית, נוסף מושב (המכונה בעברית "קרש", למרות שהוא עשוי לרוב מפלסטיק). בימינו ניתן למצוא אסלה אסלית בדגם המוכר והאהוב בכל בית בישראל. אגב, על פי סטטיסטיקות של ארגון הבריאות העולמי, לכ-40% מתושבי העולם עדיין אין גישה לאסלות, ולכן נחסך מהם הוויכוח המר הזה. בני מזל שכמותם.
היא נכנסה לסלון וקטעה לי את ההקדמה ההיסטורית. "תקשיב, חמוד", אמרה לי בקול ממנו השתמע שאני חמוד בעיניה כרגע בערך כמו לטאה באורך שלושה מטר שאכלה לה את הכלב, "אתה יודע כמה שזה מפריע לי".
אני יודע, אני יודע. ובכל זאת, בשמי ובשם כל המין המשתין בעמידה, החלטתי לא לוותר הפעם. למעשה, חשבתי, מדובר פה במאבק עקרוני – הן מנסות לביית אותנו שלב אחר שלב, בעוד אנחנו נצמדים בכוח לימי הרווקות שלנו.
"תקשיבי, חמודה", אמרתי לה וחשבתי לי שהיא באמת ממש חמודה, "אני חושב שהגיע הזמן לשנות את הסטטוס-קוו בעניין".
היא צמצמה עיניים באופן מסוכן. "כלומר, אם תסכימי, כמובן. בואי נדבר על זה".
היא עשתה את הפרצוף שאני מכנה ביני לביני "הלביאה שגילתה שהצבוע שם עין על הגורים שלה" ופתחה את טיעוני התביעה: "אז ככה - קודם כל, אני לא אוהבת לגעת בקרש של האסלה. הוא מלוכלך".
נקודה טובה. ניסויים שביצע ד"ר צ'ארלס גרבה באמצעות טכנולוגיה מתקדמת ויותר מדי זמן פנוי הראו כי נתזים מיקרוסקופיים פוגעים בחלקו התחתון של מושב האסלה בעת ההדחה, ולכן הוא מזוהם מאוד בווירוסים ובחיידקים. בכך אישר הדוקטור את מה שכולנו יודעים כבר מזמן – מושב האסלה מלא ג'יפה.
ניגבתי חיידקים דמיוניים מכפות ידיי על מכנסיי
"טוב, גם אני לא ממש נהנה לגעת בקרש, את יודעת", אמרתי לה וניגבתי חיידקים דמיוניים מכפות ידיי על מכנסיי.
"אבל אם הרמת את הקרש, אז הידיים שלך בכל מקרה מלוכלכות!", הנחיתה את מכת הנגד.
"זה לא אומר שאני צריך להתלכלך אפילו יותר!", חסמתי אותה.
סירבתי להיכנע לסחטנות רגשית. היא לא ויתרה: "בעצם, זו נקודה שרלוונטית גם לך, אדוני", היא זקפה לעברי סנטר חמוד בהבעה שכמעט וגרמה לי כוויות קור. "חוץ מזה - זה פשוט הרבה יותר אסתטי כשהקרש למטה, ובזה הרי גברים לא מבינים כלום ולכן לא יכולים להתווכח", אמרה. עם זה לא יכולתי להתווכח.
"יקירתי", ניסיתי לפנות לצד השכלתני שלה, "הקרש בבירור צריך להישאר למעלה אחרי שאני משתמש בו. בואי נניח, לדוגמה, שאני לבד בבית. האם גם אז אני צריך להוריד אותו לאחר השימוש? ברור שלא. זה פשוט לא הגיוני. והרי אם שנינו כאן, מי יודע מי יהיה הבא בתור שיזדקק לשירותי השירותים? אולי זה שוב יהיה אני?"
"יקירי, חשבתי שדווקא אתה, עם המוח האנליטי שלך, תבין שמושב האסלה נמצא למטה בלאו הכי בשלושת רבעי ממקרי השימוש, ולכן צריך לדאוג שיהיה למטה תמיד!", ניסתה לפנות לאיש ההייטק שבי.
"תראי, מבחינת שיקולי יעילות", אמרתי לה בקול הסמכותי שלי, "יש כאן יתרון ברור להשארת הקרש למעלה – סך כל הפעמים שנעלה ונוריד אותו יהיה הרבה יותר קטן. תחשבי על זה לרגע בהיגיון: אם אני אוריד את הקרש וגם אהיה זה שמשתמש בשירותים בפעם הבאה – סתם אצטרך להרים אותו שוב". היא לא נראתה משוכנעת. "וככה זה גם הכי פחות שוחק את הצירים של הקרש...", ניסיתי בייאוש.
תאמינו או לא, אבל לטיעון הזה יש סימוכין מדעיים. שני מאמרים שפורסמו על ידי אנאנד ונקטרמן וג'יי פיל צ'וי בחנו מכיוונים מתמטיים של תורת המשחקים את כלל האפשרויות. הם הגיעו למסקנה כי אפשרות א' (להלן: הגבר לעולם לא מוריד את הקרש) אכן יעילה הרבה יותר, אך אפשרות ב' (להלן: הגבר תמיד מוריד את הקרש) נחמדה הרבה יותר. אפשרות ג' (להלן: פשרה - האשה תקרא לגבר בכל פעם שהיא תצטרך להוריד את הקרש כדי שהוא יוריד אותו עבורה) נפסלה בשל חוסר פרקטיות, במיוחד אם הגבר נמצא במילואים, בעבודה או במצב צבירה כדורגלי.
אנחנו כבר עייפים מסחיבת שישיית המים המינרליים
אם ממשיכים את קו המחשבה הזה, מעבר לחוסר היעילות יש כאן חוסר הגינות מסויים – אם הקרש תמיד צריך להיות למטה, הרי שגברים נדרשים גם להרים וגם להוריד אותו, בעוד שנשים נהנות מבלי להתאמץ (ובואו לא נשכח שהרמת הקרש היא פעולה מאמצת יותר מהורדתו, ואנחנו כבר עייפים מלסחוב לגובה ארבע קומות בלי מעלית את שישיית המים המינרליים שביקשת שנקנה בדרך הביתה, מאמי, אם לא קשה לך). הפניתי את תשומת לבהּ הרגיש לנקודה.
"רגע, רגע רגע", אמרה בעיניים רושפות. "הסיבה היחידה שהקרש למעלה מלכתחילה היא בגללכם! אם אתם אלה שבגללם צריך להרים אותו – אז אתם גם אלה שצריכים להוריד אותו. זה עד כדי כך פשוט". היא שילבה ידיים ונעצה בי מבט מתריס. הוויכוח ללא ספק נטה לטובתה. הייתי צריך לחשוב במהירות.
"אוקיי", אמרתי לה וניקיתי את גרוני לקראת הסיבוב המכריע, "המטרה המוצהרת של אפשרות הרמת מושב האסלה היא למנוע מגברים לטפטף או להשפריץ עליו, אמת?"
היא נעצה בי מבט חשדן. "אמת...", אמרה לאט, מושכת את המילה.
"כלומר, אם המושב יהיה תמיד למטה, לעולם לא תוכלו לדעת אם הורדנו אותו לאחר השימוש או שלא הרמנו אותו מלכתחילה! ותאמיני לי שלנו זה ממש לא אכפת, אנחנו הרי רגילים להתבוסס בשתן של עצמנו כל היום", סיימתי את הטיעון שלי בחיוך מנצח. "למעשה, עצם העובדה שהקרש למעלה מבטיחה לך מעבר לכל ספק שהוא נקי מטיפות תועות, ואת יכולה להוריד אותו ולשבת עליו ללא חשש!"
היא לא נראתה מרוצה, אבל שקלה את הענין לרגע. "טוב, אני מניחה שיש משהו במה שאתה אומר, למרות שיש לך היגיינה אישית של בואש", הסכימה לבסוף.
וכך, לאחר שתם הוויכוח ושנינו הצגנו טיעונים משכנעים לכאן ולכאן, הסכמנו לבסוף על פשרה: אני אוריד תמיד את קרש האסלה לאחר השימוש, ובתמורה היא תמשיך להרשות לי לישון במיטה במקום על הספה.
מה שהוגן - הוגן.
