מאז ועד איום

אם היתה לי מנהרת זמן שתיקח אותי 20 שנה קדימה, הייתי רוצה לבדוק מה יעלה בגורל הזיכרון הקולקטיבי הטלוויזיוני, זה שבגללו הביטוי "מנהרת הזמן" שצוין לעיל, מעורר אצל רובכם געגועים לסוודר הגולף הירוק של טוני. האם לילדים של היום יהיו בעתיד כאלה אסוציאציות טוטאליות, מיידיות, משותפות? האם הם יבלו את שנות ה־30 שלהם בהעלאת זיכרונות על בוב ספוג, ציטוטים אובססיביים של קובי פרג' והתרפקות על דמותה הצעירה של ג'יימי לין ספירס?

או שמא העולם הצבעוני, המופרע, רווי הגירויים שהם חיים בו כבר עכשיו מונע את קיומה של נוסטלגיה אחידה לכולם, ועם השנים הילדים רק ילכו ויתפלגו לעולמות של צריכה אינדיבידואליסטית? תהא התשובה אשר תהא, בדבר אחד תהיו בטוחים: התוכניות שגדלנו עליהן אנו, ילידי שנות ה־70, מעניינות את הילדים האלה לא פחות מאשר אותנו. הם שמעו המון מההורים שלהם מתברר, והם רוצים לדעת עוד; או שהם סתם רוצים לככב בכתבה בעיתון - מה שזה לא יהיה, היה קל מאוד לגייס פאנל צעיר לדיון על תוכניות עבר, לכבוד רצועת הנוסטלגיה החדשה שעולה ב־VOD של HOT.

 אליאן, קשת וצ'ומפי. שלוש ארבע חמש וחצי. צילום: אורי אליהו

הם אפילו גילו בקיאות מפתיעה בנושא שעל סדר היום: עמית (10) שאלה אם תהיה שם התוכנית עם הגמד שעף עם אווזי הבר, יובל (10) התגאתה שהיא יודעת את כל המילים ל"ראש כרוב", נגה (11) ושלו (7) התאכזבו לגלות שאין לי תוכניות שלמות של קישקשתא (הסברתי להם שהם גדולים ומתוחכמים מדי בשביל קקטוס מדבר) ורומי (11) שומרת את הקלפים שלה להמשך, אז תספר לנו שבטח שהיא יודעת מי זו יונה אליאן, היא ביקשה ממנה פעם חתימה בקניון (אבל יונה היתה עסוקה בטלפון).

מדובר, כפי שתכף תבחינו, בחבורה של ילדים מעולים במיוחד. אני לא אומרת זאת רק כי אני מתפקדת כדודה במשרה חלקית לארבעה מהם (ושוקלת להפוך את החמישית, רומי, לאחיינית של כבוד, אם היא תסכים), אלא כי נמאס לי מקיטורים שכל מקורם בקנאה בדור הצעיר. בוא ונגיד את זה בבירור: הילדים של היום חכמים יותר משאנחנו היינו. נקודה. הם קולטים יותר אינפורמציה, מעבדים אותה במהירות מפתיעה ומייצרים עליה תובנות מצחיקות וציניות, בעוד שאנחנו עדיין בסעיף הראשון. לכו תדעו, אולי זה בזכות הטלוויזיה שהם רואים, דיאטה שמורכבת לפי המדגם הזה בעיקר מסיטקומים.

מה אתם אוהבים לראות בטלוויזיה?

יובל: "אני אוהבת את הסדרה 'החיים המופלאים של זאק וקודי'. זאת סדרה שהילדים שבה עושים דברים שאסור, כמו לצלול בתוך אקווריום, זה מאוד מצחיק".

עמית: "אני אוהב את 'האנה מונטנה'. לשחקנית קוראים מיילי סיירוס והיא גם זמרת".

רומי: "גם אני אוהבת את 'האנה מונטנה' אבל אני מעדיפה טלנובלות לגדולים כמו 'דני הוליווד' ו'השיר שלנו'".

נגה: "אני אוהב את ג'רי סיינפלד וריקי ג'רוויס (כוכב ויוצר "המשרד" ו"ניצבים" מבית ה־BBC, ה.ב).

ומה עם דברים שאני לא הראיתי לך?

נוגה: "אה, אז את 'הפיג'מות'. וגם סרטים מצוירים בקרטון נטוורק".

שלו: "אני מעדיף משחקי מחשב על תוכניות טלוויזיה, אבל אני אוהב את התוכנית של הביוניקלס".

מיצג א': "ריץ' רץ'" (1976-1980)

בידיים רועדות אני מכניסה ל־DVD את המיצג הראשון: אחד מהפרקים המוקדמים של "ריץ' רץ'", התוכנית האלמותית משנות ה־70 שילדים לא רק כיכבו בה, אלא גם הגו וכתבו, או כך לפחות אמר לנו האח הגדול המקורי, הערוץ הראשון. אני מודעת לכך שאני פותחת עם חומר הארד קור בשחור־לבן (הזדמנות מצוינת להסביר לילדים על האנטי־מחיקון האגדי ותרומתו לחברה הישראלית הגועשת של אותן שנים). באופן אישי הייתי עסוקה בלהיוולד בשנה ש"ריץ' רץ'" עלתה לאוויר, אבל העובדה שנוסטלגיה תמיד היתה מצרך מבוקש אצלנו, גרמה לכך שגם אני גדלתי על התוכנית הזו, שכמעט ואף פעם לא ירדה מהאוויר.

האנימציה של שיר הפתיחה ("העולם הוא כדור, זה ברור, זה ברור") לא עושה את זה לנוגה: "לא הבנתי את הציורים של הדינוזאורים האלה".

עמית: "זה נראה מאוד מיושן. זה מימי סבא".

יובל: "למה, לא נכון. זה דווקא די חמוד".

רומי: "היי, זה לא היה ב'ארץ נהדרת?"'.

יפה! צחקו על זה שם. אה, שימו לב, הגענו לבדיחת הדגל של הפרק.

רומי: "מה? לא הבנתי".

עמית: "ציפופוטם, זה מה שיוצא מציפור והיפופוטם. זה דווקא קצת מצחיק".

יובל: "הבדיחה הזו היא תת רמה".

הרגע אמרת שזה חמוד.

יובל: "התחרטתי".

שלו: "הילדים האלה לא חמודים בכלל".

איך הם נראים בעיניכם?

עמית: "אני אוהבת שלבנות יש צמות, הן נראות כמו בילבי".

רומי: "אבל הבגדים לא משהו. לא היה להם סטייליסט אז?".

עמית: "הילדה עם הקארה דומה למישהי מהבית ספר שלי, היא ב־ג'1".

זאת נעמה היפה, היא היתה הכוכבת.

עמית: "אה. היא בסדר. ומי זאת הילדה הבלונדינית?".

זה רמי, הילד הדתי.

עמית: "את בטוחה שזו לא ילדה?".

רומי: "תגידי, זה לא היה פדיחה להשתתף בדבר כזה?".

מה פתאום, הערצנו את ילדי "ריץ' רץ'". הם היו כוכבים.

רומי: "אני לא מבינה למה".

יובל: "למרות שאם הם באמת כתבו את הכל בעצמם זה מרשים".

או, הנה שיר עם העמדה. אלה היו הקטעים האהובים עליי.

נגה: "הקטע המוזיקלי לא טוב בעיניי. רואים שהם עושים ליפסינק עם השפתיים".

עמית: "השירים של 'האנה מונטנה' יותר קצביים, את אלה אני לא כל כך אוהבת".

לא אוכלים חצץ ולא שותים בנזין. שכונת חיים. צילום: אורי אליהו

ילדי 'ריץ' רץ'' מתלהבים מהספרים כמו שאף ילד עכשיו כמעט לא יבין ולאחר שהם מסיימים שיר הלל למילה המודפסת, הם מתיישבים במעגל ודנים בדילמה הנוקבת של הפרק: האם להראות קומיקס שילדה שלחה ובו שודדים יוצאים נשכרים או שמא זה יעביר לילדים מסר מוטעה. בתחילת הפרק ישבנו המומים מול קטע שבו הילדים הדגימו תעלול של תפיסת כובע ברגליים במשך חמש דקות תמימות; וכעת, שיעור החברה הזה, בן העשר דקות כמעט, מצליח לייגע גם אותי. מתברר שהבמאים של שנות ה־70 וה־80 לא הכירו את הוראת ה"קאט" לעומק, וגם העורכים היו נינוחים למדי וכך בסלוני מתגבשת הכנה, שעימה גם אני לא יכולה להתווכח: ילדי "ריץ' רץ'" חופרים.

שלו: "בוא נעביר את הקטע הזה, זה משעמם".

יובל: "זה כמו לעשות חוברת לחופש הגדול. מה אני, בשיעור תורה?".

נגה: "הם פשוט חוזרים על אותו דבר עשר פעמים. מישהו כתב להם תסריט או שהכל אלתור?".

רומי: "תגידי, שילמו להם על זה?".

עמית: "נראה לי ששילמו להם בממתקים".

רומי: "אני לא הייתי משתתפת בזה גם בשביל כסף".

רגע עם פיסטוק. צילום: אורי אליהו

מיצג ב': "שלוש, ארבע, חמש וחצי" (1980-1986)

בתוך כמה דקות דילגנו עשור והגענו אל השידורים הצבעוניים. אני מסבירה לילדים את הקונספט של "שלוש, ארבע, חמש וחצי". מדובר בסיפורי עמים שבגילם עשו לי את זה ביותר, דוגמת הסיפור שתכף נראה, שבו מככבים שרי צוריאל, ששי קשת, יונה אליאן וישראל גוריון, על נער האורוות שהביא למלך החולה חלב לביאה, אבל לשונו כשלה והוא אמר בטעות שמדובר בחלב כלבה. זוכרים? לא, הא. מפויסים מעט, הילדים פוסקים כי זה "נחמד". גם צ'ומפי ואינשם חמודים בעיניהם, והם אפילו לא מוטרדים מדלות ההפקה שניכרת בתפאורה החיצונית.

רומי: "זה קצת יותר טוב מ'ריץ' רץ'', כי יש כאן סיפור וזה קצת דומה לטלנובלה. יש נסיכה והאבא שלה לא מרשה לה להתחתן עם הנסיך, זה נחמד".

נגה: "מה שהיא רוצה לומר זה שזה סיפור קלאסי".

אתם שמים לב שזה ישן?

רומי: "כן, כי הם מדברים במבטא אחר מהיום".

נגה: "זו עברית יותר נכונה, הם אומרים חלֵב (בצירה) במקום חלַב (בפתח).

שלו: "אני נותן לזה חמש מתוך עשר. הבובות לא היו טובות בכלל, לא אהבתי את איך שהן נראו. אבל הסיפור היה טוב והיה לו מוסר השכל".

יובל: "אבל זאת הבעיה, שכל הזמן טוחנים מוסר השכל בתוכניות האלה. היום אין דברים כאלה כל כך, יש יותר סיפורים מצחיקים על דברים שקורים לכוכבים מאחורי הקלעים וכאלה דברים. נראה לי שפעם זה היה כאילו, הכותבים חיפשו מסר לתת לילדים, זה מעצבן".

נגה: "אבא שלי סיפר לי על תוכניות שעשו לטובת זהירות בדרכים, כמו דני ודינה וכאלה דברים. הכל היה לימודי ולימודי, זה היה סגנון כזה. היום זה אחרת".

רומי: "נכון אתם תמיד מספרים איך כשהייתם ילדים לא ראיתם טלוויזיה בכלל ורק שיחקתם בחוץ כל הזמן? אם אלה היו התוכניות שאני הייתי רואה, גם הייתי מעדיפה לשחק בחוץ".

אאוץ'.

מיצג ג': "סמי וסוסו" (1968-1974)

השפה הערבית היא לא נושא פופולרי בפורום הזה. הילדים האלה הם, איך לומר, די צפונבונים. שתיים מהן מאכלסות את שוהם המעודנת, שניים את רחובותיה הצחים של רעננה ואחת הגיעה אלינו היישר מערבות רמת אביב - הם ינהלו איתכם שיחה קולחת באנגלית של מיטב החוגים, אבל בערבית הם אפילו לא יודעים איך מקללים.

קצת קשה להסביר להם את מערכת היחסים הסבוכה שהיתה לילדי שנות ה־70 עם סמי

, הערבי המנומס המסורק, וסוסו, הבובה דלת התקציב; ואת התפקיד המוגדר של הטלוויזיה באותן שנים, ללמד אותנו כיצד לומר "מסה־אל־חיר סמי יא סמי", כדי לתרום לגישור בין שני העמים. הדמויות הראשיות עשו זאת, אם שכחתם, תוך שהם נעזרים במיטב רקדני המתנ"סים המקומיים, ונכון - בלי תרגום. העובדה שמעט נאמר בתוכנית לא עוזרת לפאנל הצעיר להתרכז, למרות שהם מכירים את הסיפור על דג הזהב ושלוש המשאלות שמוצג לו, ועד מהרה הם רק רוצים לדעת איך אמרים "משעמם לי" בערבית.

רומי: "אני לא מבינה כלום. אני לא חושבת שיש אף ילד בגילי שירצה לראות את התוכנית הזו".

נוגה: "ההורים צריכים להראות את זה לילדים כדי שהילדים לא יראו יותר טלוויזיה בחיים".

עמית: "איך ראיתם את זה? הכריחו אתכם?".

לא, אבל היה רק ערוץ אחד, לא היה משהו אחר.

רומי: "אם אלה התוכניות שהיו לכם, זה לא פלא שהיה לכם רק ערוץ אחד".

מיצג ד': מכל הבא ליד

רומי מזהירה את אורי הצלם: "אל תוציא אותנו צוחקים יותר מדי, שלא יחשבו שנהנינו מזה". אורי, שעד עכשיו ספג את הכל בשקט, מחליט להשיב מלחמה, ומנסה להסביר לה כי פעם היתה עלילה והיו ערכים, אבל הוא לא יכול לילדה הדעתנית. אחרי כישלון התוכניות האחרונות, אני מחליטה לתת פייט אחרון ולגייס את החבר הכי טוב של הילדים: המחשב. כיוון שלא נלמד את הילדים להוריד דברים חלילה, אני מסתפקת באוסף פתיחים מה־YouTube. מתחילים ברוח התקופה בפתיח המפואר של "איים אבודים", שבעקבות ההתקפה הקולנועית הנוסטלגית, פרקים מלאים ממנה יעשו את דרכם בקרוב לאתר של yes.

עמית: "השיר מאוד יפה. זה מזכיר לי שירים של הביטלס שאבא שלי השמיע לי פעם".

רומי: "אבל איזה מין פתיח זה שמספר את כל הסיפור של הסדרה?".

יובל: "נכון, זה לא שווה ככה. אתה כבר יודע את העלילה לפני שראית. אני לא חושבת שהייתי רואה את התוכנית הזו".

הפתיח הבא שאנו דוגמים הוא של "שכונת חיים". רומי טוענת כי היא מבינה על מה הסדרה הזו: "פעם הייתי בפתח תקווה ודרכתי במדרכה על משהו מגעיל. יש מקומות כאלה, ככה זה נראה שם". השאר חושבים שזו תוכנית עם פוטנציאל, ושהילדים קצת פחות מעצבנים מאלה של "ריץ' רץ'", למרות שהם דומים.

מה עם קצת אנימציה יפנית? אני מפתה אותם. הילדים מתלהבים, ואני שוטחת בפניהם את הפתיח המרגש והארוך ל"בארץ הקטקטים", עם הסבר כי המבצעת היא זו שעשתה שפגאט ב"רוקדים עם כוכבים". הבנות מתלהבות מהעיניים הגדולות של טיפטיפ, הבנים פחות, אבל יובל מסכמת, שכמו בפוקימונים, "היפנים עושים דברים חמודים מאוד". ועכשיו הגיע הזמן שלי להתרגש, וזה תוקף אותי, ללא שום הכנה מוקדמת, דווקא בקטע הפתיחה של "החתול שמיל" עם נתן דטנר. "אבל למה איש מבוגר התחפש בתחפושת של חתול?", מקשה עמית, ואני מסבירה כי כילדה, היה לי כנראה קל יותר להתחבר אליו כך, מה שמזכה אותי במבטים משונים מאוד.

אבל בטרם אתייאש, הילדים מבקשים את הפתיח של "הבית של פיסטוק". מתברר שהם ראו אותו כבר, רומי מודיעה כי היא יודעת שמי שמשחק את הבן היתה בעצם בת. בשלב זה סלוני מתמלא בשירה לא מתוזמנת. כן, הם מתוחכמים, כן, הם מהירי מחשבה, כן, זה מעצבן כשהם כל הזמן משנים לי שומרי מסך בסלולרי ואני לא יודעת איך לשנות את זה בחזרה - אבל גם הם ילדים בסך הכל. וכשהם רואים שני אנשים מסתובבים זה סביב זה בדלת, ולא מצליחים לעצור אותה, גם להם קשה שלא לצחוק, והם מרגישים מחויבים לצרוח את הפזמון "פיסטוק, פיסטוק, פיסטוק, פיסטוק!!!" במקהלה מזייפת. ניצחון.