מה בין מתנחלי יצהר לפשע המאורגן

לכאורה אין שום דבר משותף בין אנשי הפשע המאורגן שידם קלה על ההדק, לבין מי שמכונים 'נוער הגבעות', ובינם לבין ההתפרצויות האלימות של המון מתפרע במגזר המיעוטים. אלה קבוצות אנשים שונות זו מזו בהרכב האנושי והחברתי שלהן, בסולם הערכים שעל פיו הם פועלים, וביעדיהן. אבל זה רק לכאורה.

במציאות יש לקבוצות אלה מכנה משותף מוצק וברור: הן אינן מהססות להפעיל אלימות קשה כדי להשיג את מטרותיהן; הן עושות זאת בצורה מתוכננת ושיטתית ובקצב ובהיקף גוברים והולכים בגלל חוסר האונים ואוזלת היד שמגלות כלפיהן מערכות השלטון ואכיפת החוק בישראל. תופעה זו תפסה לאחרונה תאוצה וקיבלה ממדים של אנרכיה ממש. כותרות העיתונים בחודשים האחרונים מספקות מקבץ משכנע של הוכחות לעובדה זו.

האנרכיה האלימה מסכנת לא רק את חייהם של עוברי אורח תמימים הנקלעים לקרב יריות בין עבריינים בתל-אביב, בלוד או בנתניה אלא גם את ביטחון מדינת ישראל. השתוללות קבוצות צעירים מקרב מתיישבי יהודה ושומרון בכפרים הפלסטיניים – בין אם כוונתם "להרתיע את צה"ל" מפני פינוי מאחזים ובין אם כנקמה על פיגוע - עלולה באחד הימים להביא להתלקחות אלימה ספונטנית בקנה מידה רחב ברחוב הפלסטיני.

נסיון שלוש האינתיפאדות מלמד שקשה לדעת מה יהיה ה"זיק" שיצית התלקחות כזו ובאיזה עיתוי וצירוף נסיבות היא תתרחש. מה שבטוח הוא שדם יישפך משני הצדדים ונזק כבד ייגרם לכלכלת ישראל וגם לתדמיתנו ומעמדנו בזירה הבינלאומית. הדם שיישפך יהיה בעיקר דמם של חיילי צה"ל ושוטרים שיקראו לדכא את המהומות, בעוד "נוער הגבעות" שהצית את התבערה חוסה לבטח במאחזים הלא חוקיים ובהתנחלויות (שצה"ל מגן עליהם) ושופך משם קיטונות של בוז וביקורת על "ידו הרכה של צה"ל" בטפלו בפורעים הפלסטינים.

זה לא הכל. התפרעויות "נוער הגבעות" והקיצונים שבמתיישבים הוותיקים המילטנטים, יוצרות ניכור מחמיר והולך בין חיילי צה"ל ומפקדיו לבין המתיישבים שעליהם הם אמורים להגן.

לאחרונה שוחחתי עם לא מעט חיילים ומפקדים בסדיר ובמילואים המשרתים בגדה. ביניהם היו רבים המתגוררים ביהודה ושומרון וקרובים בהשקפתם הפוליטית למתפרעים. כמעט לכולם הייתה בטן מלאה על הקיצונים והם התקשו להסתיר את זעמם ותסכולם על כפיות הטובה שמגלים כלפיהם. קל וחומר לגבי אנשי מילואים שאינם תושבי יהודה ושומרון הנקראים לשירות בשטחים והופכים שם לשק חבטות מילולי וגם פיזי של אלה שעליהם הם אמורים לגונן.

סביר בהחלט להניח שלא ירחק היום, אם תתרחב התופעה, שבו נהיה עדים לסירובי פקודה לשרת בשטחים. אם בכך לא די: צריך לדעת שבאיראן בסוריה כמו גם בחיזבאללה ובחמאס עוקבים מקרוב אחרי האנרכיה האלימה ברחובות ישראל ובשטחים ומסיקים ממנה שמדינת ישראל נמצאת בתהליך התפוררות חברתית שיביא בסופו של דבר להיעלמותה כישות פוליטית וריבונית ממפת המזרח התיכון. לא רק ההרתעה הכללית של מדינת ישראל נפגעת מתדמית זו, היא גם מעודדת גורמים אלה להמשיך ולהעצים את מלחמת ההתשה שהם מנהלים נגד מדינת ישראל כדי לסייע מבחוץ לתהליך ההתפוררות הפנימי.

כשל מערכתי

כל זה, כאמור, הוא תוצאה ישירה של מחדלי מערכות השלטון ואכיפת החוק בישראל. כל אימת שמתרחש "פיגוע פלילי" טוענת המשטרה שאין לה די אנשים ואמצעים לטפל בפשיעה האלימה. כשהפורעים בשטחים מפליאים את מכותיהם בחיילי צה"ל וזורעים הרס בכפרים פלסטיניים מטיחים צה"ל, המשטרה והשב"כ האשמות אלה באלה. השב"כ טוען שהוא מקדיש את מרבית אנשיו ואמצעיו לסיכול טרור פלסטיני ומתקשה לחדור לשורות הפונדמנטאליסטים היהודים, צה"ל טוען שאין לו סמכות לעצור מתפרעים יהודים והמשטרה טוענת – כרגיל – שאין לה מספיק כוחות וכי בתי המשפט מקלים בעונשם של המתפרעים.

בתי המשפט משחררים את הפושעים וגם את הפורעים שנעצרים לרוב ללא עונש או בעונשים מצחיקים. התירוץ: "חוסר בראיות מפלילות". די שהמחסל, איש ארגון הפשע ישמור על זכות השתיקה בחקירה, וכמוהו יעשו "נערי ונערות הגבעות", כדי שישולחו אחר כבוד לביתם עטורי הילת גיבורים.

כשההתפרעות היא במגזר הערבי או הדרוזי מושמעות טענות דומות, והמשטרה, בלחץ הפוליטיקאים הפוזלים ליום הבחירות, אף נאלצת לעמוד בתהליך מבזה של ועדות חקירה וצעדי פייסנות כלפי הפורעים.

כולם צודקים. אכן מדובר בכשל מערכתי ששותפים לו שרי הממשלה, האוצר, מערכת המשפט ראשי מערכת הביטחון וגם התקשורת שמתקשה להסתיר את התפעלותה מ"עבריין בכיר" זה או אחר ומאפשרת לעורכי דינו לנהל עבורו קמפיין תעמולה ציבורי ההופך אותו ל"סלב" מן המניין.

מצב דומה שרר בשנות ה-80 וה-90 בניו-יורק. בעיר השתוללו כנופיות פשע שרצחו, סיממו ושדדו באיומי נשק כמעט ללא הפרעה. מה שזיכה את הכרך הגדול בכינוי "התפוח הרקוב". עד שבא רודי ג'וליאני והשליט בעיר את מדיניות ה"אפס סובלנות". הוא גייס אלפי שוטרים נוספים למשטרת העיר, ניקה אותה מהשחיתות והורה להגיב ולהעמיד למשפט מהיר על כל עבירה. קלה כחמורה. "מי ששובר חלון ויצא בלי עונש, בסופו של דבר גם ירצח או ישדוד", טען ראש העיר הכריזמטי כנגד מבקרי מדיניותו.

התוצאה ידועה: בתוך שנה נעשתה ניו-יורק למקום בטוח יותר הודות לכך. דבר דומה קרה גם בסינגפור אף כי בגירסה הרבה יותר ברוטאלית ופחות רגישה לזכויות האדם מאשר בניו-יורק.

המסקנה ברורה מאליה. מדינת ישראל חייבת להגן על ביטחונה ועל אזרחיה מפני האנרכיה האלימה התופשת תאוצה כתוצאה מהשלמה ולעיתים אף בגיבוי ההנהגה הפוליטית.

מוזר שאיש מבין המתמודדים בפריימריס בקדימה, לא הציב את מיגור האנרכיה האלימה כיעד מרכזי שאותו ינסה להגשים בתקופת שלטונו. אולי מפני שכולם מאמינים בסתר ליבם שאין סיכוי שיעמדו במשימה שתדרוש מהם להתעמת עם המחנה הפוליטי התומך בנוער הגבעות או עם השלטון המקומי שהפשע המאורגן חדר לשורותיו.

אבל אין זה אומר שאפסה תקווה. ממשלה המתעלמת מאנרכיה סופה שתיפול בגללה. ייתכן מאוד שיצר ההישרדות הפוליטי הוא שיביא בסופו של דבר את הממשלה לטפל כהלכה באלימות האזרחית.