שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    בחזרה אל השבי
    רנה ורבין היא בת של שבוי לשעבר שמעולם לא ידעה איך לדבר על זה ואיך להרגיש את זה בדיוק, עד שקראה את "צבעוני ארבע" של גיורא רום. כי מתברר ששבי זה עניין שנשאר איתך כל החיים

    אני בת של שבוי. לפני כמה שבועות אמרתי את זה לנהג מונית, זה היה בבוקר היום שבו החזירו את החטופים מלבנון, יום שגרם למדינה שלמה לייסורים, מתח, תקווה, ובסופו של דבר למפח נפש. כשאמרתי לנהג באותו בוקר שאני בת של שבוי, מתוך נסיון לפרוק חלק מהמתח בדרך לתפקד בעבודה, הוא הסתובב ושאל "מי מהם"? רק אחרי ששאל הבנתי ששכחתי להוסיף – לשעבר. אני בת של שבוי לשעבר.

     

    יכול להיות ששבי זה עניין שנשאר איתך כל החיים, גם כשאת במעגל השני, כלומר, כשלא היית שבוייה בעצמך אלא רק נולדת לשבוי. נולדתי שבועיים אחרי שאבא שלי חזר מהשבי המצרי. אבא שלי, ד"ר נחום ורבין, היה רופא מעוז המזח במלחמת יום כיפור. מעוז המזח היה אחד המוצבים היחידים ששרדו את המתקפה המצרית על קו ברלב.

     

    לאחר כשבוע של לחימה, כשרבים במוצב כבר היו פצועים, אחד מהם קשה מאד, ולאבא שלי נגמרו התרופות, ואנשי המפקדה אמרו בקשר להשתדל להחזיק מעמד אבל שום עזרה לא הגיעה – אבא שלי ביקש להכנע. קוד הקשר של המוצב שלו היה "רנן". כשגדלתי, קראתי את תכתובת הקשר בין רנן והמפקדה באותם ימים אחרונים.

     

    מצדה שתיים

    המפקדה רצתה שמעוז המזח יהווה דוגמה, יהיה מצדה שתיים. אבא שלי רצה להציל את הפצועים שלו ממוות וודאי. בסופו של דבר אמרו מפקדי הצבא כולו לעשרות החיילים הצעירים שבמוצב: רנן, ההחלטה נתונה בידיכם. זו לא היתה החלטה קלה.

     

    כשאבא שלי חזר מן השבי לאחר חודש וחצי, עם כל הפצועים שלו בחיים, העבירו אותו למתקן חקירות בזכרון יעקב. אני חיכיתי. כבר גמרתי להתבשל תשעה חודשים בבטן של אמא שלי, ששכבה בבית בשמירת הריון (חרדות ומתחים זה לא דבר כל כך מומלץ כשאת לקראת לידה), ובכל זאת חיכיתי. חיכיתי עד שיעבור את החקירות ויחזור הביתה, ואז נולדתי, בחודש העשירי.


    נחום ורבין ובתו רנה (צילום: ארכיון משפחתי)

     

    כשגדלתי מצאתי גזיר עיתון מצהיב באחד האלבומים. ליד תמונה של הורי המחבקים אותי בבית החולים נכתב: "בתם הבכורה של רופא מעוז המזח ושל אשתו, שחקנית תאטרון הקאמרי, נקראה על שם קוד הקשר של המוצב – רנה".

    כך שהשבי, במקרה שלי, אכן נשאר איתי כל החיים. השבי נתן לי את שמי, השם שנתן לי אבי. שם יוצא דופן, שהתבקשתי להסביר את פירושו שוב ושוב במהלך השנים, בכל תחילת שנת לימודים, בכל מפגש ראשון. השבי, במקרה שלי, נשאר ויישאר איתי כל החיים.

     

    שבי בלי טראומה

    ובכל זאת, אצלנו בבית השבי לא היה סיפור. כלומר, כולנו ידענו שאבא היה שבוי אבל כמעט ולא דיברנו על זה. בניגוד אולי למשפחות שבויים אחרות, אצלנו היה ברור ומוחלט – השבי לא הותיר באבא שלי טראומה. הוא לא פוסט-טראומטי, אין לו סיוטים, הוא לא מעוניין לדבר על הנושא בשיעורי מורשת קרב, והוא בקושי מספר כמה אנקדוטות מותאמות לילדים כשהילדים שואלים אותו (גם כשהילדים בני שלושים).

     

    עם השנים עלתה בי מצוקה. אם שבי הוא לא טראומה, אם אין שום צורך לספר את הסיפור של השבי - מה כן סיפור? מה כן ראוי להיזכר? על מה כן אפשר לבכות, ממה כדאי להתייסר, ממה מותר להתעורר באמצע הלילה? ממה אפשר להתאושש בקושי כשיש לפניך דוגמה חיה של אדם שהתאושש לחלוטין מאירוע שאין לו מקבילה בחיי היומיום של האדם הממוצע?

     

    ורבין, לא דיבר על השבי כדי להגן (צילום: ארכיון משפחתי)

     

    עם השנים התחדדה בי הבנה – אבא שלי מציב סטנדרטים גבוהים לעמידות הנפש האנושית. איך הוא עושה את זה? אין לי מושג. במשך זמן מה התנחמתי בכך שאבא שלי הוא היחיד מסוגו. עד שהגיע אלי ספרו של גיורא רום, "צבעוני ארבע", שמספר על תקופת השבי שלו במצרים ועל החזרה לתפקוד כמפקד טייסת קרב לאחר מכן. גיורא הוא אבא של נטע, עורכת ספרי התרגום שעובדת איתי בהוצאה. שתינו בנות של שבויים. מין צירוף מקרים שכנראה יכול להתרחש רק בישראל. בעצם צריך לומר – שתינו בנות של שבויים לשעבר. שוב אני שוכחת את הלשעבר הזה.

     

    מפגש מחודש עם השבי

    עד שקראתי את "צבעוני ארבע" (אות הקריאה של מטוס הקרב שהטיס גיורא כאשר נפל בשבי), לא קראתי ספרים של שבויים. אני קוראת מגיל שלוש וחצי. במשך שנים הייתי מבקרת ספרים. כבר שלוש שנים שאני עורכת את ספרי המקור בהוצאת ידיעות ועוברת על מאות כתבי יד בשנה. קראתי אלפי ספרים במהלך חיי עד כה, בכל ז'אנר אפשרי. ובכל זאת, אף פעם לא קראתי ספר שכתב שבוי (לשעבר). אפילו לא עברה במוחי המחשבה לחפש ולקרוא ספר כזה. כל כך יפה הדחקתי, שהשתדלתי אפילו לא לקרוא את החלקים בעיתון שסיפרו על שבויים אחרים, של ימינו.

     

    וכשהוגש לי סיפור כזה הישר לחיקי, לא עצרתי לחשוב על מה שצפוי לי בקריאה, לפחד או להסס. בלי לחשוב בכלל, פשוט הוצאתי את הדפים המודפסים מעטיפת הניילון והתחלתי לקרוא. זו היתה שעת ערביים, חזרתי מהמערכת הביתה והתיישבתי על הספה. בשעה שלוש לפנות בוקר הגעתי אל הסוף.

     

    הסיפור שנפרש בפני וריתק אותי עד כדי כך שלא הייתי מסוגלת להניחו מידי במשך

    שעות, אל תוך הלילה, לא הניח לי מאז. קודם כל, חשבתי, זה סיפור. זה כן סיפור. הנה גיורא מספר אותו. ואיזה דמיון בינו ובין אבא שלי – שניהם חזרו לתפקוד מלא ולמעלה מכך, שניהם התגברו, שניהם התברכו בתעצומות נפש, שניהם בטוחים שזו הדרך הברורה מאליה להתמודד עם המצב הזה – איך לומדים מהם? וגם, האם יתכן שהם לא משלמים מחיר?

     

    לשמור על הזהות

    גיורא לא בחר לספר סיפור אימה. רותקתי עד כדי כך שלא הבחנתי בזמן שחלף, לא בגלל איזה יסוד מציצני, לא בגלל תיאורי זוועות. להפך. גיורא לא מרחיב בתיאורי עינויים והתעללויות. הוא מספר, בכנות ואפילו בהומור, על החרדה הנוראית של חוסר הוודאות ועל דרכי ההתמודדות. על ההחלטות שהחליט עם עצמו כשהבין שהוא שבוי. על ההבנה שהוא צריך לבנות לעצמו זהות יציבה, גם אם שקרית לעתים, ולשמר אותה. הוא מספר על ההחלטות שהחליט כשחזר מהשבי והבין שהוא רוצה להמשיך לטוס כטייס קרב, לחזור ולהלחם באותו אזור, מול אותם שדים ופחדים.

     

    "צבעוני ארבע" הוא סיפור של התגברות, בעיני. הוא סיפור על היכולת לאמן את הנפש. להתפרק מבפנים אבל לשדר יציבות מבחוץ – גם מול השובים, וגם, מאוחר יותר, מול הפקודים. היכולת להפריד בין הפנים והחוץ היא יכולת מופלאה, שלדעתי אינה מוערכת מספיק, או לפחות, אנחנו לא מחונכים לאמץ אותה מספיק בעידן שאנו חיים בו. אנחנו, כך נדמה לי, מחונכים להחצין. לתת ביטוי לכל רגש, לפרוק תסכולים, לשתף. לדרוש אחריות קולקטיבית, להמעיט באחריות אישית. כמעט כל דבר הוא בגלל ההורים, באחריות המדינה, באשמת החברה, הממסד, הזולת. אבל לפעמים הגיהנום הוא דווקא האני. ומול האני הזה יש רק אותך, שיכול או לא יכול להתמודד. איך מאמנים את הנפש לעמוד בהתמודדות כזו?

     

    במהלך חודשי העבודה על ספרו של גיורא הרגשתי שאני מתמודדת עם השדים שלי עצמי. שדים שאפילו לא ידעתי על קיומם, שהקהו את שיני ולא שיערתי את מקור הבוסר שלהם. אני חושבת שסיפור השבי וההתגברות של גיורא הוא סיפור שכל אחד מאיתנו יכול ללמוד ממנו משהו. באופן אישי, למדתי ממנו להתגבר בעצמי.

     

    שם שמסמן שבי

    לקראת צאת הספר לאור העזתי לשאול את אבא שלי מה היה שם, במלחמה ובשבי שלו. אני חושבת שהוא עדיין לא מספר לי את כל הסיפור במלואו, עדיין מגן עלי. אבל עכשיו, אני מסוגלת להבין אותו. ואני מוכנה להמשיך ולשאת את נטל השם שנתן לי שביו. אני מבינה היום – זה לא רק שם שמסמן שבי, זה שם שמסמן את נצחון כוחה של הנפש האנושית. בארץ שבה אנו חיים אפשר רק לקוות שהעתיד לא יזמן התמודדויות קשות מאלו. יהיה מה שיהיה, אני מקווה שגם אני אוכל, כמוהם, להיות אחת הנפשות החזקות, המתגברות.

     

    רנה ורבין היא עורכת ספרי המקור ב"ידיעות ספרים"

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים