שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    גיבורים בעל כורחם
    "לבית של יורם אף אחד לא נכנס. רק צעקות היו שם, ואפילו הן יצאו דרך החלונות". קטע מתוך "בשבילה גיבורים עפים", הרומן החדש של אמיר גוטפרוינד, שעוסק בסיפור התבגרות של חמישה נערים בשכונת פועלים מחיפה

    אמיר גוטפרוינד, סא"ל (מיל.) בחיל האוויר, פרסם את "שואה שלנו", "אחוזות החוף" ,שזכה בפרס ספיר ב-2003 ואת "העולם, קצת אחר כך". "בשבילה גיבורים עפים" הוא ספרו הרביעי, המתאר את התבגרותם של חמישה נערים משכונת פועלים בחיפה, דרך כל תחנות הזמן המוכרות של מדינת ישראל בעשורים האחרונים.

     

    את ציון אבא אהב.

    "זה בחור רציני," טען. זאת היתה המחמאה הרמה ביותר שמישהו היה יכול לקוות לה מפיו. רק דוד בן גוריון, משה דיין ושמואל גורודיש זכו בה לפני ציון נחמיאס, ובשנות השמונים הצטרף אליהם נתן שרנסקי, אסיר ציון. "אתה תמיד תהיה חבר של ציון," ייעץ לי אבא, והתכוון שאתרחק מיורם. אבא ידע אך מעט על תרומתו של ציון לפתיחת מגירות הארון הנעולות שלו; לפתיחת ארונות החשמל הסגורים על בריח; לגישה החופשית שלנו לתיבות הדואר של כל הדיירים.

     

    ציון, עם פניו הצרות החייכניות ושתקנותו, נראה לאבא כמין גור ילדים מסוג טרומפלדור - יגדל, יתבגר, ויקבל את צורתו ואופיו של גיבור תל-חי. עין בוחנת היתה מוצאת הבדלים בין ציון וטרומפלדור, בעיקר הנטייה של ציון לשוטט בלי תכלית בשדות השיכון ובוואדיות שחצו את העיר חיפה – יוסף טרומפלדור הגלילי לא היה מבזבז כך את זמנה של התנועה הציונית - אבל אבא האמין בציון. ציון רצה להיות אסטרונאוט. כשלא שוטט בחוץ היה יושב בחדרו ובונה מכשירים של "האלקטרונאי הצעיר". הוא היה ממציא קשרי חבל שלא ניתן להתיר; מתקין אזעקות שיעירו אותו כדי שיוכל להתעמת עם פורץ לילי אפשרי לחדרו.


    גוטפרוינד. גיבורי על מחיפה. צילום: מוטי קיקיון

     

    הוא היה בונה בעצמו דגמי עץ ונייר של מכונות תעופה, ומשכנע אותם לעופף ממרומי הגגות שלנו. שנה שלמה ניסה לבנות מכונת כביסה, מתנה לאמו, ומשנכשל

    הוסיף למכונה כנפיים, רִתמה ומצנח, ושילח גם אותה מעבר לאדן הגג. לפורטונה אמו היה מראה מפוחד, עיניה נעו תמיד בחקרנות, ימינה-שמאלה. כשהיה ציון חולה ובאנו למסור לו שיעורי בית, היתה מכבדת אותנו בביסקוויטים ומתרחקת מיד, כאילו אנחנו החולים. כמעט מעולם לא יצאה מביתה, וכשהיתה מופיעה ברחוב היה זה אך ורק כדי להמתין בפינת הבלוק לסמואל בעלה, שיבוא לאסוף אותה לעוד בדיקה בסדרה ארוכה של בדיקות בקופת החולים.

     

    בתוך ביתה ניהלה קליניקה קטנה של קוסמטיקה, ובעלות עניין היו באות אליה למריטה ולצביעה. אפילו אמא שלי ניסתה אותה פעם אחת, אבל לא היתה מרוצה - "שותקת, לא אומרת כלום, לא כמו סוריקה ברחוב הגליל." פורטונה נחמיאס התברכה בכישרון אפסי לרכילות, ואפילו אמא, שבכל הקשור לרכילות חשה תמיד כמי שיש לה יותר לסכן מאשר להרוויח, ייחלה למעט יותר ססגוניות. סמואל נחמיאס, עם הפנים האפורות, הנפולות, עבד במאפיית לחמים בעיר התחתית של חיפה, והיה חוזר הביתה בשעות הבוקר, כשצעדנו לבית הספר.

     

    עשרים שנה עבד לילה-לילה ליד התנור, אבל לבגדיו לא היה ריח טוב של לחם, הם הסריחו מסולר, וגם במכוניתו, שציון פתח בשבילנו לא פעם את מנעולה עם חוט תיל, עמד תמיד ריח של גומי שרוף. ציון התגורר עם הוריו בקומת הקרקע בבלוק המחובר בגשר אבן לבלוק שלנו, וכמעט מעולם לא נשמע משם ולוּ רחש. גם כשהסתובב איתנו היה ציון חרישי, ואם החליט לפתע לדבר, להתערב בשיחה, היה נדמה שהוצנח אלינו זה עתה משיחה אחרת. היינו זקוקים לרגע או שניים כדי לעכל את דבריו, לנסות להבין איך הם מתחברים - בלי הצלחה בדרך כלל - לדלג מעליהם ולהמשיך בשלנו, בלי טרוניה או תרעומת מצדו. גם במשחקי הכדורגל ציון לא צעק ולא התווכח.

     

    היו לו חיוך זעיר ועיניים שחורות מאוד, נוצצות מאוד. ואם בעט מישהו בברכיו התקפל בדממה וקם מחייך, קפוץ שפתיים, שווה נפש לכאב, לחוסר ההגינות. ציון היה משוטט בשדות שסביב השיכון, יורד עמוק לוואדי שתחת שכונת יזרעאליה, למקומות שאיש מלבדו לא העז להגיע אליהם. כמה פעמים נטפלו אליו שם טיפוסים חשודים, אבל הוא ידע לחמוק מהם ללא בעיה. במסעותיו בדד הגיע עד למערות ולמעיין החבוי שליד הכפר הערבי ההרוס רושמיה. הוא הלך רגלי עד טירת הכרמל שמחוץ לחיפה, עד לתל חנן ולנשר. במקום אוטובוסים ומכוניות ציון הלך בשדות. בהתאם לספרים שקראנו קיווינו שציון יהפוך לנער טבע מופלא, המדבר בשפת החיות או לפחות מכיר את כל הצמחים, אבל ציון לא התעניין בכל אלה. כשלא בנה מכשירים אהב רק לשוטט. "אני מנבא לו עתיד," אמר אבא. כמה חבל שטעה.

     

    * * *

     


    חיפה. גיבורי על בשכונת פועלים

     

    לבני אבאדי היה יתרון גדול בעיני אבא - הוא היה בנו של משה אבאדי.  אבא ומשה אבאדי חיבבו זה את זה חיבה חסרת סיבה, בלתי אופיינית לשניהם. בכל אספת דיירים עמדו זה לצד זה, תמימי דעים בכל עניין. אם נפגשו במסדרון הבלוק בעת שירדו עם שקיות הזבל, עמדו וטיפטפו טיפות עכורות שהצטרפו לשלוליות זעירות בעודם מגלים הסכמה רחבה בכל נושא מנושאי היום – פוליטיקה, ספורט, ביטחון, צבא, פרנסה, כלכלה, ענייני הבלוק.

     

    כיוון שאבא סבר כי יהודֵי עיראק מוכשרים כולם, ומעולם לא פגש יהודי עיראקי שהיה לא חרוץ או לא ישר, נסתם אפילו אפיק זה של אפשרות לחילוקי דעות. "אתה תמיד תהיה חבר של בני," ייעץ לי אבא, והתכוון שאתרחק מיורם. משפחת אבאדי גרה בשיכון שלנו, בשתי דירות, קומה מעל קומה, בכניסה ד'. בדירה בקומה הרביעית חיו משה ותקוה אבאדי עם בני ומיכל, אחותו הצעירה. בקומה השלישית גרה גאולה, אחותה התאומה הרווקה של תקוה, עם סבא יעקובה, אביהן החורג של תקוה וגאולה, ועם נסים, אחיהם הבכור של בני ומיכל.

     

    משה אבאדי היה רואה חשבון זוטר בסניף החיפני של משרד רואי החשבון אבאדי-ששון-ששון. משפחתו השתייכה לשבט גדול של יהודים עיראקים, גוף תקיף ומלוכד שמרבית בניו עבדו כעורכי דין או רואי חשבון באחד המשרדים היוקרתיים, אבאדי-ששון-ששון, אבאדי-אבאדי-ששון, אבאדי-ששון-אבאדי ועוד. אבל צניעות בסיסית וחוסר מיומנות בפוליטיקה החריפה שקבעה דברים בעולם הזה מנעה ממשה אבאדי לפלס את דרכו מעלה בהיררכיית המשרדים, או ליהנות בבוא העת משידוכים מעולים לילדיו וממקום מרכזי בשמחות ובהלוויות. את תקוותו תלה בבניו, שבכוח כישרונם יעפילו שלב או שניים מעלה במדרג, אל עתיד טוב משלו – חץ דורות שסופו מנוחה ונחלה אי שם בראש שבט האבאדים.

     

    כשאבדה תקוותו כי בנו הבכור נסים יצלח למטרה כלשהי, העביר את כל ציפיותיו לבנו הצעיר, חברי הטוב ביותר, בני אבאדי. משה אבאדי תיכנן ועיצב את בני בסבלנות ובאהבה, יותר מעשרים שנה, משייט כלפי המועד הקובע – היום שבו יפערו משרדי היוקרה את שערי הפלא שלהם, רצוי משרד-העל אבאדי-ששון-ששון, ויבלעו לתוכם את בני כרואה חשבון או עורך דין. עם השנים למד בני מאביו ראיית חשבון, וכנער העביר את חופשות הקיץ במשרדים, עשה רושם טוב, סייע בכל מה שצריך. בכיתה שלנו היה תמיד התלמיד הרציני ביותר, כנראה גם באשמת שמו, שמבחינת סדר האלף-בית היה אסון אמיתי.

     

    עם שם משפחה שמתחיל באותיות א-ב-א נאלץ תמיד להיות בכוננות: ראשון להיקרא ללוח, ראשון להידרש לשיעורי הבית, ראשון להיות מנודב לכל משימה. מפאת קולו הרציני, המדוד והשקט, כשדיבר בכיתה היו אלה דווקא המורים שנאלצו לרכון אליו ולהתאמץ להתרכז בדיבורו. מורים קצרי רוח העבירו אותו אל הספסל הראשון או הרבו לקרוא לו אליהם אל הלוח. בני התמודד בשלווה עם הגיר ועם מבטי המורים, ענה תמיד בקפידה וברצינות רבה, ועל פניו הבעה בוטחת, בין שידע מה נדרש ממנו ובין שעמד באפס ידיעה.

     

    בדרך פלא הצליח כמעט תמיד להיראות כאילו הוא המסביר המדריך את המורה. יום אחד, בעקבות התמודדות שקוּלה עם המורה לאזרחות, קרא מישהו לבני "סנטור", ומאז נדבק הכינוי. בני התייחס אל שמו החדש בהתמרמרות, אך גם בשמץ נסתר של שביעות רצון. ובאמת, עם סנטרו התקיף והליכתו הזקופה, נראה תמיד כמי שנמצא בדרכו היומית לבית הנבחרים, ולא לבית הספר היסודי "יזרעאליה" בשכונת נוה שאנן. לבני היה כישרון מוצנע לחיקוי.

     

    בתנאים הולמים – היעדר בנות, קרובי משפחה, שכנים, מורים או זרים גמורים – קירקר כתרנגול, צווח כטווס, נער כחמור או ציפצף כמגוון ציפורים. מוצנע עוד יותר, ובעצם מותר לפרסום רק בין הבנים בשיכון, היה כישרונו הנערץ בתחום נשיפות המעיים. אמו, תקוה אבאדי, היתה מלכה מופלאה של מטבח עשיר, ובגיל הנכון חיזקו בישוליה תכונת יקוֹד זו של בנה. תרועות מעיו היוו מעוז חברתי בחוג נערי השיכון, וכינסו סביבו מעריצים, ובראשם אחד שטוף קנאה – אני. דרשתי מאמא שלי שתבשל גם לי שעועית, אפונה, לוביה, עדשים – אך בצד אושרה, הילד אוכל, לא המריא אושרי. לא הצלחתי לגבש לי סלון מעריצים משלי.

     

    ***

     

    גם את גדעון אבא חיבב. אבל עם גדעון, כמו תמיד, דברים קצת השתבשו. אבא נולד ביום הקצר ביותר בשנה, עשרים ושניים בדצמבר, אבל יצא לאוויר העולם באחת משעות האור המעטות של יום זה, וראה בכך מין אות מעורפל למשהו, סמליות שסיממה אותו בתחושה טובה, כאילו נטבעה בו יכולת לצאת תמיד מן המצר, הלוא אפילו ביום הקצר בשנה הצליח למצוא שעה של אור... הוא דאג לשלב פרט ביוגרפי זה בשיחות רבות שלו, והקפיד שמאזיניו יבחינו במלוא היקף משמעותו. כשסיפר זאת פעם לגדעון גימגם גדעון, "אני דווקא... עשרים ואחד ביוני... היום הכי ארוך, אבל בחושך... שתיים בלילה..." ואבא מיהר לנחם: "אין לזה משמעות." גדעון היה שונה מאיתנו. היה לו שיער שחור מבריק מאוד, מפולג בשביל ישר.

     

    הוא אהב להתרחץ, לחפוף ראש, לצחצח נעליים. הוא שנא בוץ ולכלוך, וכשגנבנו מבניינים חלקי צינורות פלסטיק לנשוף דרכם חצי נייר, גולות ופירות אזדרכת, היה מנגב את הפִּייה. הוא דיבר בהערכה על היגיינה וסדר. היה לו כלב, צ'אמצ'י, שהלך בקווים ישרים. גדעון אסף דברים – בולים, מחזיקי מפתחות, כלי שחמט, גלויות, פחיות ובקבוקי משקה מכל העולם. הוא סידר אותם באלבומים, על מדפים, במגירות. היה לו דוד שעבד במנהל האזרחי בשטחי יהודה ושומרון, ובזכותו אסף גדעון גם אישורים ישנים, שמסיבות שונות לא יכלו לשמש עוד את מחזיקיהם המקוריים – "נושא תעודה זו רשאי לעבור..." "נושא תעודה זו מסייע לכוחות הביטחון", "נושא תעודה זו רשאי לשאת..." לגדעון תמיד קרו דברים מוזרים. חוסר מזל, צירופי מקרים.

     

    הוא התחרש זמנית עקב פיצוץ בלון גז במעון הילדים החירשים שהתנדב בו, ושנה אחר כך, כשהתנדב במועדון העיוורים, התיז על עצמו בטעות קוטל חרקים וכמעט התעוור. אחרי תקרית קוטל החרקים היה זה דווקא אבי שטבע את המוטו שידבק בגדעון לשארית חייו. "לא נורא, זה יכול לקרות לכל אחד," אמר אבא. ואז הוסיף - "אבל זה קורה רק לך".

     

    החשוב והמועיל בגדעון היו הוריו. כמה פעמים בשבוע, בשעות שבין משחקי הכדורגל, היינו נגררים לביתו, מכינים שם שיעורים, משחקים בכל המשחקים היקרים שלו, נהנים מבית שנראה כאילו הוסע אלינו מעולם אחר, טוב יותר, ומזוג הורים שהושאל לעולמנו לזמן קצוב.

     

    אביו, דוקטור יוסף שפי, היה רופא בכיר בבית החולים רמב"ם. אמו, דוקטור חנה שפי, היתה מומחית בתחום החינוך ועבדה במכון מחקר חינוכי, אף כי איש בשיכון לא ידע מה עשתה שם בדיוק. גם לא כל כך הבינו מדוע הם חיים קרוב כל כך לשיכון שלנו, ולא בכרמל או ברחובות הטובים של השכונה, רחוב הגליל או רחוב התיכון. הם גרו ברחוב צמוד לשיכון, בבית עם חדר לכל אחד, חדר שירותים לכל אחד ומרפסת לכל אחד, אפילו לצ'אמצ'י הכלב. מהמרפסת בחדרו של גדעון היה אפשר לראות את המכונית שלהם, האדומה, ואת האופנוע, שבשבתות היה אביו מצחצח ומתקן. לגדעון היו צעצועים יקרים, וארגזים מלאים לִבני "לגו" אמיתיות.

     

    ההורים שלו יצאו לנופשים בחוץ לארץ וחגגו ימי נישואים במסעדות. אבא של גדעון היה מבחינתנו אוצר של ממש, תמיד מוכן לקחת חבורות שלמות של ילדים לראות משחקי כדורגל, לראות סרט, לים. תהינו איך יש לו כל כך הרבה זמן בשבילנו, כאשר בשיכון ידעו שבכל דקה פנויה שלו בין המשמרות ברמב"ם אבא של גדעון בוגד באשתו. ראו אותו עם נשים צעירות בכרמל, בהדר, בבת גלים. דוד של אבי אברהמי, שניהל מין מלון עטלפים בשכונת הדר, סיפר שהרבה פעמים נכנס אצלו דוקטור שפי, לא לבדו.

     

    אבל כל הסיפורים, כל הדיווחים, הסתיימו בהודעת ארגעה -אף אחת מהנשים הללו לא היתה יפה כמו חנה שפי. לדוקטור חנה שפי היה שיער זהוב אמיתי, בדרך כלל בתספורת קצוצה, ועיניים ירוקות ענקיות. היא היתה דקיקה וחייכנית, ובשמלות הקיץ שלה נראתה כמו כוכבות הקולנוע הצרפתי. אנשים הביטו בה כשחלפה עם חיוך ביישני, ושובל מחשבות התפזר אחריה: קתרין דנב... בריז'יט ברדו... רומי שניידר... אנשים הלכו הרבה לקולנוע, במקרה, אחרי שפגשו ברחוב את חנה שפי. אבל אף על פי שחנה שפי היתה דוקטור בתחום החינוך, היה זה דווקא דוקטור יוסף שפי שסייע לנו בהכנת השיעורים והתרוצץ בינינו בשמחה, בבית מלא ילדים, הגיש לנו גלידה, פירות חתוכים, קקאו, בעוד חנה שפי יושבת בפינת הבית, כותבת בניירותיה ומחייכת לעצמה.

     

    ***

     

    יום אחרי שהופיע אצלנו על הדשא ושיחק כדורגל הפציע יורם גם בפתח הכיתה שלנו, עם המנהלת. הוא ניצב לצדה, סקר את הכיתה במבטו השקוף. המורה הורתה לו לתפוס את הכיסא הריק בשורה הראשונה, אבל יורם המשיך וצעד והתיישב לידי.

     

    היתה צריכה לקום זעקה - זה הכיסא של גדעון. היה צריך להסביר - היום הוא חולה. לא נשמע הגה. אחר הצהריים שוב הופיע יורם בדשא בשיכון. כשעלה על המגרש אמר למנחם שגם החבר שלו ישחק, והצביע עלי. העולם החל להשתנות. למחרת בבוקר ירדתי מהדירה שלנו בכניסה ב' וחיכיתי. בני הצטרף. גם ציון. עמדנו שם עם הילקוטים וחיכינו. כשהופיע יורם הסתדרנו בטור וצעדנו אחריו לבית הספר.

     

    הצעקות מהבית של יורם היו עניין תמידי, כמו עשן כחלחל מארובה, אבל לפעמים התגברו הצעקות מאוד וחפצים התנפצו, דלתות נטרקו. האם הבלונדינית שעיניה אדומות תמיד, והאב הגוץ שהאלימות קרושה על פניו, היו סיפור שיש לפענח.

     

    כעבור כחודש מיום בואה של המשפחה החדשה לבלוק ערכו השכנים סיכום ביניים: הם באו מעתלית. האב עובד באזור המוסכים של העיר התחתית, ולא מדבר עם אף אחד. אף פעם. האם, לעומתו, מופיעה מחוץ לדירתם רק לעתים נדירות, ואז מסתובבת ליד תיבות הדואר בשמלות נוצצות ובמבט מבולבל. זהו, פחות או יותר.

     

    פעם בשבועיים בערך, כמו בוחן פתע, היה יורם מופיע למטה עם עין חבולה, שפה נפוחה, רגל צולעת מאוד. הוא הציג את פציעותיו כסיכום קטטות שהיו לו עם נערים בשכונות רחוקות. הסיפורים הגיעו עד חאליסה הערבית ואזור רחוב סטנטון, ואנו בחנו אותו ביִראה, פינינו לו דרך. יורם סירב להרחיב, כאילו טורנירים ספורטיביים אלה אינם מעניינם של הכלואים בחיים שבין בית הספר לשיכון. בימים אחרים היתה מופיעה גם אמו עם חבלות על פניה, אולי בגלל קטטות עם אימהות מאזור חאליסה ורחוב סטנטון.

     

    בבקרים כאלה העברנו את המיקרופון לגברת סגל, השכנה הצמודה שלהם בכניסה א' קומה רביעית, שהיתה מצותתת למריבות, אף על פי שהיתה חירשת באוזן אחת ובעלת שמיעת צללים באוזן האחרת. היא היתה מרצינה פנים ומודיעה – "לא שמעתי טוב." המשפחה החדשה הזינה את השכונה ברעשיה, נר תמיד לדייר הקודם, יעיש שלוּש המנוח, שהיה חרישי ומנומס ואיש לא ידע מנין בא לשיכון ולאן הלך מדי בוקר, בטרם עלתה השמש. התגעגעו אליו, דיברו בשבחו. כשצעקות, מריבות, קולות גרירה וחבטה בקעו מהקומה הרביעית גם ביום כיפור, הועלה יעיש שלוּש למדרגת קדוש.

     

    כשהגיע יורם לראשונה אל ביתו של גדעון הוא לקח מידיו של דוקטור יוסף שפי את הקקאו, ושתה אותו בעודו נועץ עיניים בדוקטור חנה שפי. הוא אכל מהגלידה, ודוקטור יוסף שפי התיישב לידו, התעניין בשיעורי הבית שלו. הכול היה כרגיל – פירות חתוכים, שאלות מבודחות של דוקטור יוסף שפי, מבטים חולמניים של דוקטור חנה שפי – אבל לאט-לאט החל לעלות בעיניו של יורם המבט שעוד נלמד כולנו להכיר. הוא חדל לענות לשאלות, נע על מקומו, דפק באגרופיו פעם ופעמיים על השולחן. הוא הביט בחנה שפי מכרסמת בפיזור נפש קצה עיפרון ומחייכת כלפי הרצפה, וכשקפץ ממקומו חטף את המחברת מתחת לעטו של דוקטור יוסף שפי והסתלק. בדרך, בלי כוונה, הפיל אגרטל.

     

    זה הפך לשגרה: הקקאו, הזעם, האגרטלים. דוקטור חנה שפי הסבירה לנו שצריך להבין את יורם. דוקטור יוסף שפי היה מצחקק, "מִספָּר, מִספָּר הילד הזה".

     

    לבית של יורם אף אחד לא נכנס. רק צעקות היו שם, ואפילו הן יצאו דרך החלונות. אבל בוקר אחד, כשהמתנו לו בפתח הבלוק כדי לצעוד אחריו לבית הספר, הוא ירד עד אלינו, וכמי שנזכר בדבר ששכח מאחור, הסתובב ועלה בחזרה במדרגות, ואנחנו בטור אחריו. כשנפתחה הדלת ראינו את אמו ישנה בחדר האורחים על מזרן. היא התעוררה פרועה, מבולבלת, הרימה את ראשה. כתף שזופה הציצה, כתונת לילה, תחילת שד, כתפייה דקה של משי.

    "תישני, תישני, תורידי ראש," הפטיר יורם, דילג מעל המזרן והלך לחפש במרפסת הבית את מה ששכח. "אתם תצאו", הורה לנו כשאמו משכה על ראשה את השמיכה, ורגלה, נעולה בסנדל מוזהב, ביצבצה מבין המצעים כדבר מופלא.

     

    בשבילה גיבורים עפים / אמיר גוטפרוינד – הוצאת זמורה ביתן. 660 עמודים. 

     

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים