פיקניק עם החליל

קשה יהיה לסכם את הקריירה ארוכת השנים של סר ג'יימס גאלווי. החלילן הגדול בעולם, שנולד באירלנד לפני 68 שנה, עבר כמעט הכל בחייו המוזיקליים והמפוארים: מהקונצרטים הקלאסיים הגדולים בעולם, דרך פרויקטים קטנים ולימודים ארוכים באקדמיה למוזיקה המלכותית באנגליה ועד לתואר האביר, לו זכה לפני כשבע שנים.

עכשיו הוא מפתיע ומשנה כיוון. בימים אלה הוא מוציא אלבום חדש, "O'Reilly Street" שמו, אותו הקליט את הרכב הג'ז הקובני Tiempo Libre. האלבום מוקדש לסוויטות שכתב קלוד בולינג, שגם הקליט אותם במקור עם ז'אן-פייר רמפל. "הרעיון", אומר גאלווי, "היה להפוך את היצירה לקובנית. במקום לנגן אותה כמשהו מסוג קלאסי/ג'ז, רצינו להעניק לו תחושה קובנית".

לפני שנתיים יצא אוסף כפול של יצירותיו וביצועיו של גאלווי, במסגרת אלבומי "The Essential", סדרות האוספים שמוציאה חברת "סוני BMG". למרות שהאוסף מסייע להיזכר בנקודות גדולות בקריירה של סר ג'יימס, האמן עצמו לא מרוצה מכך בכלל.

"אני לא מוציא שום אוסף. חברת התקליטים מוציאה", הוא אומר על קו הטלפון משווייץ. "יש להם איזה בחור שם שחושב שהוא יודע מה לעשות. אז מגיע דיסק שאני צריך לדבר עליו בראיונות, אבל אני אפילו לא יודע מה יש בדיסק ואני גם לא יכול לעצור אוספים שכאלה, בגלל שחברת התקליטים היא בעלת הקטלוג".

גאלווי. מתגעגע לפלאפל (צילום: Tristan Cook)

את האוסף, כאמור, הוא שם בצד. מה שחשוב לו יותר הם הקונצרטים והפרויקטים הגדולים שלפניו. אחד מהם יביא אותו בסוף החודש הבא גם לישראל, כאן יופיע כסולן בקונצרטים של הקאמרטה הישראלית ירושלים, בניצוחו של אבנר בירן. הקונצרטים ייערכו ב-30 באוקטובר בתיאטרון ירושלים וב-2 בנובמבר במשכן לאמנויות הבמה בתל-אביב. מיד אחר כך, התזמורת תצא עם גאלווי לקונצרטים בספרד ובשוויץ.

"אני תמיד זוכר את האנשים הטובים מהביקורים שלי בישראל", הוא אומר. "באחת הפעמים ביקרתי במקומות קדושים בירושלים וכמה אנשים חשבו שאני רב. כנראה בגלל שבאותו הזמן היה לי זקן שחור וארוך, עכשיו הוא קצר ואפור. אגב, הוא כמובן קצר בגלל שהוא אפור: אם עדיין היה לי שיער שחור, אז גם הזקן היה ארוך", הוא צוחק. "אני מאוד מחכה לביקור ובמיוחד מתגעגע לפלאפל".

חברת התקליטים נגד הנדל

גאלווי בעיקר מנסה לשמר הרגש הראשוני והבסיסי שמגיע כשלומדים לנגן על כלי נגינה. "לפעמים מתייחסים למוזיקה כאילו היא כבר לא חשובה ולא חלק מחיינו", הוא אומר. "בבריטניה זה צורם במיוחד, משום שממנה יצאו כל להקות הרוק הגדולות בעולם. היית רוצה להאמין שרוצים להמשיך ללמד אנשים על מוזיקה, גם אם זו לא מוזיקה קלאסית. אני רואה הרבה אנשים שמדברים על תיאוריה מוזיקלית, שקצת איבדו את כל מה שקשור לאימון ולהרגשה. מה בכלל אומרת תיאוריה, כשזה בסופו של דבר מגיע לנגינה יפהפיה על חליל או על כל כלי אחר?

"יש אימרה ש'אלה שלא יכולים לעשות - מלמדים'. אבל אני חושב שדווקא אלה שיכולים

 לעשות הם המורים הכי טובים. כי ההבדל היחידי בינם לבין אלה שרק מלמדים, הוא שלנגנים, אלה שעושים, יש ניסיון ענק. תאר לעצמך איזה ניסיון היה לפבארוטי, או למוזיקאי אחר ברמתו, שעבד וביצע כל כך הרבה שנים. אני יכול להעביר את הניסיון שלי לילדים בכיתה מבלי אפילו להזכיר תיאוריה במשפט אחד. הרי כשתלמיד שואל את הרבי שלו על כתבי הקודש, הוא לא שואל באיזה עט הם נכתבו, נכון?"

לסיום, מספר סר ג'יימס על חלומות ותוכניות לעתיד שעוד לא הספיק להגשים וליצור. "הייתי מאוד רוצה להקליט סונטה של הנדל, אבל אם אתה ניגש לחברת תקליטים ואומר להם שאתה רוצה להקליט סונטה של הנדל הם מיד מבטלים לך את החוזה", הוא צוחק. "אבל אולי עוד אעשה את זה יום אחד.

"יש גם שש סונטות של מוצרט, שהוא כתב בזמן שהוא בילה בלונדון. מאוד הייתי רוצה לבצע ולסדר אותם מחדש, בהתבסס על העיבודים שלו. אתה יודע, החליל הוא כלי מאוד פשוט וקל. אתה תמיד יכול לקחת אותו לטיולים, או אפילו לפיקניק, ולנגן שירי פולק. הוא מאוד רומנטי. אבל כשזה מגיע לדברים שאני רוצה ליצור איתו, זה כבר הרבה יותר קשה".