נצנצים ורודים וזאטוט שעושה לי עיניים
אין לי ספק שגברים ונשים שונים במהותם. אין לי ספק שיש הבדל בין המינים, לא רק פיזי אלא גם מחשבתי. דברים אחרים מעניינים כל אחד מהצדדים. אבל זה עדיין לא אומר ששני הצדדים לא צריכים להיות שווים בעיני החברה. הגיג
בעוונותיי עשיתי את החטא הקדמון והפכתי את אהבתי לקולנוע לסוג של מקצוע, ובכך נחשפתי לתיאוריות ביקורתיות מהצד הזה והזה ולמדתי לקחת כל טקסט תקשורתי ולנתח לו את הצורה, למצוא את המסרים שהוא מעביר וכדומה. לקחתי גם את חיבתי להבנת פשר נפש האדם ולמדתי פסיכולוגיה, וגם שם נחשפתי לתיאוריות שמכניסות אנשים לקטיגוריות או לשלבים, והכל מאוד מדעי, כביכול, עם מילים גדולות כמו "מגדר", "תסביך אדיפוס" ו"דיכוטומיה". אבל דווקא שני הקטנים האלו, שלא מעניין אותם מה זו דיכוטומיה, אלא אם אפשר להעביר בין שתי הנקודות חרוז צבעוני, עשו לי בית ספר.
הילדונת היתה עד לפני שנה טום-בוי לחלוטין. הסלון מלא בצעצעועים שהם בפירוש לא מוטים לצד זה או אחר של המגדר, בפורים לפני שנה במקום שרביט היא רצתה חרב, ואז כמו גם היום, היא משחקת רק עם הבנים. אבל עכשיו היא גם עוברת את שלב ה"נסיכה". פרויד התייחס לכך כפיתרון תסביך אדיפוס לגברים או אלקטרה לנשים: הילדה מקבלת את העובדה שאבא הוא בן הזוג של אמא שלה ולא שלה, ולכן לוקחת על עצמה את האופי והתנהגות של אימה, תמצית ההתנהגות הנשית, כדי לתפוס בעתיד גבר כמו אבא - תמצית ההתנהגות הגברית בעיניה (זה עובד לשני המינים).
בימים אלה הילדה הולכת עם כמה שיותר ורוד, כמה שיותר נצנצים, חצאיות טוטו וכתרים על הראש. היא ישר לקחה אותי לחדרה להראות לי את אוסף הברביות שלה והודיעה לי שהיא נסיכה ושיש לה את כל מה שנסיכה אמיתית צריכה. היא גם קנתה את ליבי בכך שהביאה לי מתנה מלכותית ולאחר מכן התלבשה במיוחד בשבילי בשמלת הנסיכה שלה, הביאה לסלון ארבעה זוגות נעליים (חברתי סיפרה לי שבחנות הנעליים יש סימפוזיון שלם - "זה מוצא חן בעיניי, הפרחים מאוד יפים, אבל זה היה יותר יפה בוורוד, חוץ מזה האצבע הקטנה שלי לא נראית כל כך טוב בזה... יש לכם את זה עם פרפרים?") שאני אבחר מה הכי נכון לשמלה, ביקשה דעות מוצקות, ולבסוף פסלה את בחירתי על הסף. מה שבחרתי פחות יפה ממה שהיא בחרה, כי זה לא עם עקבים ואני לא מבינה כלום.
"מה זה משנה אם זה נוח?! זה יפה!"
חברתי ששמעה את השיחה חייכה לעברי וסיפרה לי שפעם היא צעדה קילומטר בדיזנגוף עם העקבים, וכשנשאלה אם נוח לה, הילדה הסתכלה עליה בבוז וענתה - "מה זה משנה אם זה נוח?! זה יפה!"
בכל מקרה, את שאר אחר הצהריים שיחקנו בלהלביש ברביות ולהתאים להן נעליים. עם עקבים. כמובן.
הזדעקתי ושאלתי את חברתי אם ככה היא מחנכת אותה, חברתי צחקה. היא עצמה לא שמה אפילו מסקרה (היא מהיפות הטבעיות שלא צריכות כלום ובא לך להרוג אותן), בטח שלא הולכת עם ורוד ונצנצים, או עם עקבים, ובטח שלא מוציאה את המילה "נסיכה" מהפה. אז מאיפה זה בא? אולי לאורנה דץ הפתרונים. חברתי הרגיעה אותי בידיעה שלפחות ליומולדת הבא היא ביקשה ספינת פירטים במתנה, כך שעוד יש תקווה.
במשך כל הזמן הזה הקטן לא מפסיק לעשות לי עיניים. "א-גגגסססס!! -"הדס, לא אגס", אני מתקנת אותו. -"אאאאאאגגגגגגגגסססס!!!!!!!!!!!!" -"מה מתוק?" (עושה לי עיניים) "אגגגסססס!!!!!!" -"כן מתוק?" (עיניים וחיוך ממזרי). אוווחחח, לאכול אותו.
כשהעזתי לחשוב שכל זה אך ורק בשבילי, הרגיעה אותי חברתי שכך יעשה לכל אשה העוברת בדרכו, בין אם הם הולכים לסופר או נוסעים באוטובוס. עד שהוא לא ממיס את כל הנשים באשר הן, הוא לא נרגע. כך היא מדווחת. שובב. אבל היי! לא על כולן הוא מסכים לשבת על הברכיים ועוד לשים את הראש הקטן שלו על החזה. סליחה, הציצים, כשאנחנו משחקים במחשב. אני בכל זאת מיוחדת!
גלגל שחור קטן וציצים, כמובן
בנוסף, כך דווחתי, מכל המשחקים שהיו מפוזרים בסלון וכאמור לא היו מוטים לצד זה או אחר של המגדר, הוא בחר ושיחק רק בדבר אחד - גלגל שחור קטן שמצא בין ההריסות. הילד רוצה לשחק רק עם מכוניות/רכבות ושאר דברים בעלי תנועה, ושום דבר אחר לא מעניין אותו. זה וציצים, כמובן.
אני רוצה להגיד על זה משהו בתור "הפמיניסטית הלוחמת" שאני כנראה מצטיירת כאן. אין לי ספק שגברים ונשים שונים במהותם. אין לי ספק שיש הבדל בין המינים, לא רק פיזיולוגי אלא גם קוגניטיבי (מחשבתי). דברים אחרים מעניינים כל אחד מהצדדים. אבל זה עדיין לא אומר ששני הצדדים לא שווים בעיני הבורא ומכאן לא צריכים להיות שווים בעיני החברה. לדעתי זה מקסים. יש דברים שאני אישית מתחברת אליהם יותר ויש דברים שאני מתחברת אליהם פחות. ובנוסף אני חושבת שלכל צד יש את הדרך שלו להראות התעניינות, או בכלל, לתקשר. אלימות, דורסנות ושפיטה לא תביא אותנו לשום מקום.
ללמוד לעבוד עם זה, לא נגד זה
יש בי ויש בך את המקום והאפשרות לתקשר עם שני הילדים האלה, בין אם זה שלב הוורוד והנצנצים ובין אם זה שלב האני-עושה-עיניים-לכל-אחת. אצל ילדים זה כל כך טהור, שפשוט אי אפשר לכעוס על זה. אז בואו ננסה להשאיר את זה שם, בלא לתת לזה לגרום לנו לכעוס על זה, אלא פשוט לקבל את זה, בחיוך (כמובן, עד גבול מסויים, והגבול הוא כשזה מתחיל לפגוע בנו). ננסה ללמוד לעבוד עם זה, לא נגד זה.
בנוסף, הגיע הזמן שניתן מקום לראייה ביקורתית בכל מה שקשור לתקשורת, וגם לילדים קטנים, שבעולם של ימינו, התקשורת היא למעשה סוכן החיברות מספר אחד שלהם. אין ספק שהכי קל זה לתקוע את הילד שלך מול הטלוויזיה לכמה שעות של שקט, אבל כדאי ורצוי גם להבין את התכנים שמעבירות להן אותן תוכניות.
