קשה להאשים אותו, הישבן שלה קטן ומוצק
נסעתי לחוות בריאות, כי במודעה בעיתון הובטח לרדת חמישה ק"ג בשבוע. אכלתי לפי התוכנית, והייתי מאושרת שהחלטתי להפתיע אותו. אבל לא תיארתי לעצמי שההפתעה הגדולה ביותר תחכה לי בבית. זווית מטורפת על מריבות זוגיות שהובילו לגירושים מתוך הספר החדש "כביסה מלוכלכת"
תמיד חשבתי שאם ארזה באיזה עשרה ק"ג, אפילו חמישה, הוא בטח יאהב אותי יותר, כי כשהיינו מסתכלים יחד בטלוויזיה והוא היה מעביר, כאילו "במקרה", לערוץ האופנה – הייתי מגניבה אליו מבטים ורואה איך הוא נמס בכל פעם שאיזה דוגמנית אנורקטית צועדת שם בעקבים גבוהים.
אני לא יכולתי לנעול עקבים כאלו, כי הרגליים שלי היו קצת עבות בחלק התחתון. כשהכרתי אותו הייתי באמת יותר רזה. לפני הפגישה הראשונה הוא שאל אותי איך אני נראית ואם אני רזה או שמנה, עניתי "מלאה".
"מלאה במקומות הנכונים?", שאל.
הרגשתי שהוא מחייך כשהוא שואל זאת והתעודדתי, כי קיוויתי שהוא מאלה שאוהבים את הנשים של רנואר ולא את אלה שמדגמנות את הבגדים של H&M. כשנפגשנו הוא סקר אותי במבט שנראה מלא תשוקה, ואני הוקסמתי מהעיניים שלו כל כך, שלא היה איכפת לי שהוא אמר שאני "מלאה פלוס".
אחרי שיצאנו כמה חודשים הוא הסכים שאעבור לגור אצלו, ואני תכננתי דיאטה בדיוק לפי מדור ההרזיה של עיתון "לאשה". זו היתה דיאטה רצחנית. בעצם כמעט שלא אכלתי. בבוקר הייתי מסתפקת בחצי אשכולית, אחר כך צועדת במרץ בפארק, חוזרת הביתה, מתלבשת והולכת לעבודה.
השמעתי קולות כדי שהוא יראה מה אני אוכלת
בדרך חזרה התאפקתי שלא להיכנס לסופרמרקט, ואם הוא חזר רעב ולא מצא מה לאכול הייתי מציעה לו לאכול אצל אמא שלו, שגרה קרוב. הוא היה הולך, אבל מסנן תמיד משהו כמו: "בשביל מה אני צריך את זה". כשחזר ניסיתי להתחנף ולרמוז לו שכל המאמצים האלה הם בשבילו. בערב, מול הטלוויזיה, הפסקתי לפצח גרעינים. במקומם אכלתי איזה תפוח או אגס והשמעתי קולות רמים כדי שהוא יראה מה אני אוכלת, ליתר דיוק, מה אני לא אוכלת, אבל הוא לא שם לב בכלל.
כל בוקר היה לי טקס קבוע ודאגתי שהוא לא יראה: קמתי, רצתי לשירותים (גם ההפרשות שלי שוקלות משהו), עליתי על המשקל והבטתי במחוג בחרדה. נהניתי לראות שהוא זז קצת שמאלה, ואני כבר לא 75 ק"ג אלא רק 74.800 ק"ג.
ביום שלא ירדתי הייתי עצבנית ועצובה כל היום ומבטיחה לעצמי שוב ושוב שממחר אפסיק עם השוקולד ליד המקרר באמצע הלילה. טוב, אכלתי רק טיפה, לא האמנתי שזה יכול להשפיע.
עבר חודש ועוד חודש וכלום לא עזר. ירדתי רק קצת, והוא בכלל לא הבחין במאמצים שאני עושה. הבנתי שאני צריכה שיטה מהירה יותר. מצאתי סימנים ורמזים לקראת הופעתו של התקף רעב והכנתי עוד כוס קפה כדי למנוע אותו. לכל היותר הייתי אוכלת איזו עוגייה או שתיים עם הקפה. הוא המשיך להיות אדיש לגמרי, ובלית בררה ביקשתי מחברה שלי שתרמוז לו שאני משתדלת.
היא עשתה זאת, והוא באמת התחיל לשים לב, אבל לא אליי, אלא אליה. היה קשה להאשים אותו, כי היא בלונדינית והתחת שלה קטן ומוצק. מרוב תשומת הלב שהיא קיבלה ממנו היא התחילה לבוא אלינו הרבה, אבל תמיד בערב, כשגם אני הייתי בבית.
הוא הפסיק לבהות בערוץ האופנה והיה מביט רק בה
היא ישבה איתנו, שתתה קפה חזק בלי סוכר, ואחרי שאכלה איזה מלפפון או עגבנייה אמרה שהיא מפוצצת וסירבה בנימוס לעוגיות שקניתי לכבודה. כשאמרה "לא, תודה" הייתי מסתכלת בו, והוא הפסיק לבהות בערוץ האופנה והיה מביט רק בשלי יחימוביץ' ובה.
ואז החלטתי שזהו, אני חייבת לעשות משהו עם עצמי, ונסעתי לשבוע ימים לחוות בריאות. במודעה בעיתון הובטח למבקרים לרדת חמישה ק"ג בשבוע אם רק יעמדו בכללים הנכונים. הרי אני אלופה בכללים, אז נסעתי לשם, אכלתי לפי התוכנית והשארתי במכונית את קופסת העוגיות רק למקרה חירום, אבל לא נגעתי בה.
הייתי מאושרת כל כך שהחלטתי לא להישאר עד היום האחרון ולהפתיע אותו עם כמעט שלושה ק"ג פחות, אז נסעתי הביתה אחר הצהריים... אבל לא תיארתי לעצמי שההפתעה הגדולה ביותר תחכה לי בבית.
- מתוך הספר החדש: "כביסה מלוכלכת" מאת צביה גולן (הוצאת 'אופיר')
לפנייה לכתב/ת 
