לכבוד ראש השנה: חמשת הפיוטים הכי מרגשים

מנהג הסליחות עתיק ימים הוא, בן למעלה מאלף שנים. בני עדות המזרח משכימים עם שחר למעמד הסליחות החל מראש חודש אלול, בעוד שאחיהם האשכנזים מצטרפים אליהם רק בשבוע שלפני ראש השנה. אוזניהם של אלו ואלו כרויות לניגונים המרעידים את נימי נפשם.

יסודו של מעמד הסליחות הוא אמירתם של שלוש עשרה מידות של רחמים ושל פסוקי מקרא, המספרים בשבחו של האל השב ומוחל לברואיו על חטאיהם. בין אלו לאלו נאמרים הפיוטים. במרוצת הדורות יצרו הפייטנים אלפי פיוטי סליחות - רבים מהם כבר מזמן נשכחו מלב ושקעו בתהום הנשייה, אך כמה מן הפיוטים מוסיפים לחלחל אל מעמקי לבנו ולעורר בנו מדי שנה חרדת קודש, געגועים לייעודנו המקורי וחרטה על כסילותנו ועל דלותנו הרוחנית.

חמשת הפיוטים שאציג בהמשך הם קומץ זעיר מאוצר פיוטי הסליחות והימים הנוראים. אין הם משקפים אלא את טעמי האישי ואת זיכרונותיי השלובים בהם.

במוצאי מנוחה

בְּמוֹצָאֵי מְנוּחָה קִדַּמְנוּךָ תְּחִלָּה

הַט אָזְנְךָ מִמָּרוֹם יוֹשֵׁב תְּהִלָּה

לִשְׁמֹעַ אֶל הָרִנָּה וְאֶל הַתְּפִלָּה

זו היא פתיחתו של הפזמון החותם את מעמד הסליחות הראשון של בני עדות אשכנז, שנערך תמיד במוצאי יום השבת ("במוצאי מנוחה"). ממרגוע השבת מטולטל האדם באחת אל סערת התשובה, אל המעמד המבהיר לו עתה כי נתבע ממנו חשבון נפש על מעלליו במהלך השנה כולה.

אבל אל נעימתו הנוגה כל-כך של הפזמון, ואל הידיעה המכבידה כי נחוץ כאן שינוי מטלטל, מתלווה גם מודעות מעודדת. האדם איננו נמצא לבדו במאמציו הנפשיים, אלוהיו מתלווה אליו למסע הרוחני שהוא מתעתד לעבור בשבועות הקרובים – "הט אזנך ממרום שומע תפילה". הפייטן (האנונימי) שיבץ כאן בחכמתו פסוק מתפילתו של החכם באדם, שלמה המלך, בעת חנוכת בית המקדש, המעיד על הקשבתו המתמדת של האל לשוועת יראיו: "פנית אל תפלת עבדך ואל תחִנתו, יי אלהי, לשמע אל הרנה ואל התפלה אשר עבדך מתפלל לפניך היום" (מלכים א' ח', כ"ח).

בן אדם, מה לך נרדם

בֶּן אָדָם / מַה לְּךָ נִרְדָּם / קוּם קְרָא בְּתַחֲנוּנִים

שְׁפֹךְ שִׂיחָה / דְּרֹשׁ סְלִיחָה / מֵאֲדוֹן הָאֲדוֹנִים

רְחַץ וּטְהַר / וְאַל תְּאַחַר / בְּטֶרֶם יָמִים פּוֹנִים

איזו פנייה מופלאה לאיש החוטא – "מה לך נרדם!". אמנם הפייטן האנונימי אינו בעליהן המקורי של מילות התדהמה המכאיבות הללו: רב החובל בספינתו של יונה הנביא, שבעיצומה של סערה נוראה מצאוֹ ישן שנת ישרים בירכתי הספינה, הוא שהטיב לנסח את הקריאה שיש בה טרוניה ויש בה הפתעה, אך יותר מכול יש בה אכזבה נוראית מטבעו של האדם להעלים עיניו מן הרעה המתרגשת לבוא – "ויקרב אליו רב החֹבל ויאמר לו, מה לך נרדם, קום קרא אל אלהיך, אולי יתעשת האלהים לנו ולא נאבד' (יונה א', ו').

הפייטן הוא זה שברגישות ובתבונה דימה את שגרת חיינו היומיומיים לתרדמה. כל השנה כולה אנו בטוחים כי ערים אנו, הוֹ כמה ערים אנו, ונתונים במירוץ החיים המתמיד – לימודים ופרנסה וקריירה ושֵׁם ותהילת עולם ורגעים היסטוריים בהם העולם כולו עוצר נשימתו... הבל הבלים זועק הפייטן, הבל הבלים... כל העת הזו אסורים אתם בחבלי תרדמה. אינכם עוסקים בייעודכם האמיתי, אלא אצים אחוזי תזזית אחר הבלי השעה. דווקא עתה, לעת שחר, בעוד קורי השינה על עיניכם, עליכם למהר ולהתפקח ולפנות אל תכליתכם המקורית "בטרם ימים פונים".

אִם אָפֵס רֹבַע הַקֵּן

אִם אָפֵס רֹבַע הַקֵּן

אֹהֶל שִׁכֵּן אִם רִקֵּן

אַל נָא נֹאבְדָה עַל כֵּן

יֵשׁ לָנוּ אָב זָקֵן 

פיוט זה נחרת בזיכרוני בבוקרו של יום ו' בתשרי תשנ"ז, בבית כנסת ירושלמי קטן. החזן אץ רץ באמירת הסליחות ואני נותר מאחור, מתוסכל מכך שאיני מצליח לעמוד בקצב התפילה. לפתע, בפיוט העקדה, משהו מתרחש. החזן מקריא את מילות הפיוט וקולו נשבר. הוא מליט פניו בטלית, ויבבה חנוקה נשמעת מבעדה. הקהל מחריש. אחד מזקני המתפללים ניגש אל החזן, וכנראה מציע לו בלחש להחליפו, אך החזן מניע בתוקף את ראשו לאות שלילה, ואחר רגע מתעשת וממשיך באמירת הסליחות.

מחבר הפיוט הזה, הנוהג בכל עדות ישראל – אשכנזים, ספרדים ואפילו בקהילות תימן – הוא רבי אפרים מרגנשבורג, חכם בן המאה ה-12 ותלמיד חבר לרבנו תם, גדול בעלי התוספות. בפיוטו הוא נקט בתחבולה שירית מיוחדת, אך כדי לתארה יש צורך לבאר תחילה את כוונת דבריו: אם חדלו קרבנות מישראל, ובטל אפילו הקרבן הדל ביותר שהיה שני בני יונה (=קֵן בלשון הפייטן) שמחירם רבע שקל, ואף אם משכן ה' (= אוהל בלשון הפייטן) התרוקן משכינת האלוהים, אל נא יאבד עם ישראל בזכות אביו הזקן אברהם, שמוכן היה לעקוד את בנו במצוות הבורא. השורה הרביעית בפיוט 'יש לנו אב זקן' המרמזת לאברהם, היא קטע פסוק מן המקרא, אך הפסוק במקורו איננו מכוון כלל לאברהם. הוא ציטוט מדבריהם של אחי יוסף המספרים למשנה למלך מצרים, שאין הם מזהים אותו כאחיהם – 'יש לנו אב זקן' (בראשית מד, כ). אבל רבי אפרים טמן כאן רמז מתוחכם למתפלל: אל נא תעצור במילה 'זקן' שבפסוק, זכור גם את המשכו... ומהו המשכו – 'יש לנו אב זקן, וילד זקונים קטן'! אם כן, לא רק באב זקן מדובר כאן, אלא גם בפעוט קטן, יחיד לאביו ולאמו, שנולד להם לעת זקנתם, ושעתה חייו תלויים לו מנגד...

המתפללים כבר סיימו את תפילתם וקיפלו את טליתותיהם. ואני, אורח במניין, לא מצליח להתגבר על סקרנותי, ושואל את אחד המתפללים: "מה קרה כאן באמצע הסליחות?!", והלה לוחש באוזני: "הבן שלו, ילד בן 11, היה בקו 18... הבן היחיד שלהם".

עת שערי רצון להיפתח

גָּדַל וְלֹא לָמַד עֲבוֹדַת שַׁחַק

אֵלֵךְ וְאוֹרֵהוּ אֲשֶׁר לוֹ אֵל חַק

אָמְרָה 'לְכָה אָדוֹן אֲבָל אַל תִּרְחַק'

עָנָה 'יְהִי לִבֵּךְ בָּאֵל בּוֹטֵחַ'

עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ  

מה היה חלקה של שרה בסיפור עקדת יצחק? המקרא אינו מספר על כך מאומה. שרה אינה מגיבה לצו האלוהי להקרבת הבן, אינה שותפה להליכה הממושכת אל הר המוריה, אינה עדה לעקדת בנה יחידה ואינה מודעת להצלתו ברגע האחרון. הפער הסיפורי מולא בידי דרשנים ופייטנים.

בפיוט של רבי יהודה אבן עבאס (ארם צובא, היא חלבּ, המאה ה-12), אברהם משכנע את שרה להניח לו ליטול את יצחק ("חמודך") למסע שתכליתו אינה ברורה, בתואנה שעליו ללמדו את דרכי עבודת האל. השומע הנרעש מבין היטב באיזו סוג עבודה מדובר, אך המציאות המרה נעלמת משרה האומללה. ועם זאת לבה מנבא לה רעות, והיא מבקשת מאברהם: "לכה אדון, אבל אל תרחק". בעלה-אדוניה משיב במענה מצמרר: "יהי לבך באל בוטח".

אבל באיזה אֵל על שרה לבטוח? באל שהבטיח לאברהם ולשרה זרע לעת זקנתם וקיים את הבטחתו, או שמא באל שעתה מבקש את נפשו של הבן, ושהוא הסכנה המוחשית ביותר לחייו? האם המודאגת נותרה אפוא מאחור, והיא מתבוננת בדמויות ההולכות ומתרחקות בעיקול הדרך. אב ובנו הולכים בודדים אל ייעודם - "עוקד והנעקד והמזבח", ואומה שלמה יצאה למסע בן אלפי שנים, גדוש עקדות, שכול, לעתים גם הצלה ברגע האחרון, כשנדמה היה שכלו כל הקצים. מה ניבא לב האם שניצבה בפתח אוהלה עד שנבלעו דמות אישהּ ובנה בערפילי השחר?

ונתנה תוקף

וּנְתַנֶּה תֹּקֶף קְדֻשַׁת הַיּוֹם / כִּי הוּא נוֹרָא וְאָיֹם

וּבוֹ תִּנָּשֵּׂא מַלְכוּתֶךָ / וְיִכּוֹן בְּחֶסֶד כִּסְאֶךָ / וְתֵשֵׁב עָלָיו בֶּאֱמֶת

...

וּבְשׁוֹפָר גָּדוֹל יִתָּקַע / וְקוֹל דְּמָמָה דַּקָּה יִשָּׁמַע

וּמַלְאָכִים יֵחָפֵזוּן / וְחִיל וּרְעָדָה יֹאחֵזוּן

...

אָדָם יְסוֹדוֹ מֵעָפָר / וְסוֹפוֹ לֶעָפָר

בְּנַפְשׁוֹ יָבִיא לַחְמוֹ / מָשׁוּל כַּחֶרֶס הַנִּשְׁבָּר

כְּחָצִיר יָבֵשׁ וּכְצִיץ נוֹבֵל / כְּצֵל עוֹבֵר וּכְעָנָן כָּלֶה

וּכְרוּחַ נוֹשָׁבֶת וּכְאָבָק פּוֹרֵחַ / וְכַחֲלוֹם יָעוּף

בעודי ילד נכרך בתודעתי הפיוט "ונתנה תוקף" בסיפורו הידוע של רבי אמנון ממגנצא (היא מיינץ שבגרמניה), שמסר נפשו על קדושת השם וחיבר את הפיוט סמוך להסתלקותו מן העולם. מאוחר יותר למדתי כי המחקר האקדמי גורס כי המעשייה איננה עולה בקנה אחד עם העובדות ההיסטוריות, ושלמעשה היצירה היא "סילוק", הפיוט האחרון במערכת הפיוטים הארץ-ישראלית המכונה "קדושתא".

תחילה נתמלאתי חרון אף על החוקרים המנתצים בהתמדה כל מיתוס היסטורי שעליו גדלנו ונתחנכנו. היום כבר איני כועס, כי העיון בפיוט הנשגב מגלה בו דווקא ניחוחות ארץ ישראליים מובהקים. באשכנז ובצפון צרפת כרי דשא מוריקים מאופק עד אופק והשמיים אפרוריים ימים רבים בשנה. בארץ ישראל, לעומת זאת, ה"חָצִיר יָבֵשׁ" וה"צִיץ נוֹבֵל", השמיים כחולים רוב

ימות השנה וה"עָנָן כָּלֶה, ה"רוּחַ נוֹשָׁבֶת" וה"אָבָק פּוֹרֵחַ". רק פייטן ארץ-ישראלי יכול להתבונן בדרך זו בתופעות הטבע שמסביבו ולהתמלא תחושת אפסות וארעיות אל מול הנצח האלוהי.

בשנים האחרונות מעורר הפיוט הנפלא בלב המתפללים את זכרם של חללי צה"ל בכלל, ושל חללי מלחמת יום הכיפורים בפרט. קיבוץ בית השיטה איבד במלחמה 11 מבניו והתעטף ביגון נורא. המלחין יאיר רוזנבלום, ששהה בקיבוץ בשלהי שנות ה-80, חש בצללי העצב החומקים בין שבילי הקיבוץ ויצר לזכרם של הנופלים לחן מופלא למילות הפיוט.

היום אני שמח כי "ונתנה תוקף" פיוט ארץ ישראלי הוא. טוב לי לחוש כי פייטן ארץ-ישראלי חש יראת אלוהים והתמלא חרדת דין, ענווה והכרה באפסות האדם ובארעיותו מתוך התבוננות בנופי ארצנו ובתופעות הטבע האופייניות לה. ואולי בכלל היה הפייטן מיושבי הגליל, כרוב תושבי ארץ ישראל בימיו, ואולי פסע במשעולי העמק, אולי אף סר לבית השיטה? מילים שנחצבו מלבבו של בן הארץ הזו חברו לצלילי מלחין ישראלי והוקדשו לזכרם המקודש של הנופלים על הגנת העם ומולדתו במלחמת יום הכיפורים... אף אלו בעיניי הרהורי תשובה.

• ד"ר עדן הכהן הוא מומחה לפיוט עברי וראש החוג לספרות במכללת הרצוג - גוש עציון.
  

• הכל על עולם פיוטים באתר "הזמנה לפיוט"