היא נתנה לי להציץ מתחת חולצת הכפתורים שלה
בכל פעם שהיא פותחת את דלת חדר האמבטיה כדי לנקות, כשהם לא בבית, אני סוגד לרגליה. היא כבר יודעת שיש לי זמן, שש דקות ועשרים שניות, להניח עליה את הידיים ולתת לה להניח את הידיים שלה עלי. ההדדיות חשובה. אפריקה שלי
רק ההזדמנות החוזרת שניתנת לי הופכת אותי במשך שש דקות ועשרים שניות לאדם אחר. מאושר יותר. אני יודע שזה לא אושר לתמיד. זה אושר לשש דקות ועשרים שניות, ולעוד כמה שעות או ימים שיבואו אחריהם. אין לי ציפיות. כשהייתי ילד, ממש ילד, היו לי ציפיות והיום אין לי. מה שנותנים לי, זה מה שאני זקוק לו, ומה שלא נותנים לי, כנראה שלא אזדקק לזה עוד לעולם.
יש לתאר את תווי פניה, אבל צריך לעשות זאת בעדינות. זאת אשה כושית. כן, כושית. לא רואים כאלה הרבה במקומותינו, אבל רואים יותר ממה שראו פעם. האף שלה פחוס. העיניים דוקרות אותך בישירותן, והלחיים – נדמה לך שיש בהן משהו ורדרד, או שאולי זאת הרכות שלהן שמדברת אליך בצבעים. אלי. אוזניה גדולות, נכון. ללא קשר לצבעה השחור או למוצאה הן פשוט גדולות. הדגם הזה מגיע עם אוזניים גדולות. דגם של בן אדם, חי ונושם. אמיתי, בעל חיוך רחב שאפשר רק לקנא בו. אני מקנא בו. מקנא בה. הייתי רוצה שיהיה לי חיוך כזה בדיוק.
הם הרי קראו לי הברווזון המכוער, מהיום הראשון שהגעתי לתיכון.
ככה הם קראו לי.
עריצים.
האף עדיין פחוס, גם כעבור דקה, או שתיים. הוא לא משתנה. פה ושם אני מבקש לראות אותו שונה, מחודד יותר, ופה ושם אני שמח שהאף שלה נשאר כמות שהוא ולא נענה לי. בגיל שבע עשרה ועשרה חודשים אני כבר יודע שהמשאלות שלי הן בועות שמישהו מפריח מתוך מכל קטן ובו מי סבון של הנפש. תחזית שלעולם אינה מתממשת בנוף החיים הזה שמביט אלי, דוקרני ואוהב.
רגע לפני שהופכים להיות חיילים בצבא העם
היא אוהבת אותי. לשש דקות ועשרים שניות האשה הכושית הזאת אוהבת אותי. מצמידה את היד שלי לחזה שלה ומבקשת ממני למשש אותו. זה מה שאני עושה. השעון מתקתק את ההנאה לאחור ובשפתיים נתפס מין ריגוש חשמלי עדין שמפיק עוד ועוד רוק שנקווה בבריכה קטנה מאחורי השיניים התחתונות. בעוד כמה חודשים אהיה בצבא. אין לי זמן. אני יודע שאין לי זמן. ובכל זאת אני לא יכול להתנגד לאותה תחושה פרדוקסלית שאומרת שיש לי את הזמן, בהא הידיעה הזקופה והנרגשת. זאת הא הידיעה שלי וזה הזמן, שנייה ועוד אחת, רק אני יודע איך נראית המשמעות מבפנים, רגע לפני שהופכים להיות חיילים בצבא העם. אני הרי נוגע בה.
רך, כל כך רך. החזה שלה. שאני יכול למות עליו עכשיו. להניח את ראשי ולנפוח את נשמתי בעדינות. מות נשיקה מלכותי. אני מנשק אותה. היא לא מלכותית. היא שפחה. שפחה בבית משפחתנו. שפחה של אמא ושפחה של אבא.
ככה הם רואים אותה.
ואבא קורא לה אפריקה, לפעמים.
בכל פעם שהיא פותחת את דלת חדר האמבטיה כדי לנקות, בזמן שהם לא בבית, אני מוצא את עצמי סוגד לאושר או לרגליה. היא כבר יודעת שיש לי את הזמן, שש דקות ועשרים שניות כדי להניח עליה את הידיים ולתת לה להניח את הידיים שלה עלי. חשוב שזה יהיה עניין של שני הצדדים.
הפטמות שלה ורודות. לא הלחיים. הפטמות.
בפעם הראשונה שהיא נתנה לי להעביר את אצבעותיי על החזה שלה, זה היה כשההורים היו בדרך חזרה מטיול בשומקום. שכבתי לצפות בטלוויזיה והיא נזכרה שלא איבקה את הספה. לקחה את שואב האבק וביקשה יפה שאקום כדי שתוכל לעבור מעליה עם השואב. קמתי ועמדתי לידה. היא התכופפה כדי לשאוב את הספה ועשתה את זה שוב ושוב עד שהבנתי שהיא לא שואבת דבר. היא נתנה לי להציץ אל מתחת חולצת הכפתורים שלה. פתחה שני כפתורים ושאבה.
על מה אתה מסתכל, היא שאלה, ואני אמרתי מיד שאני מסתכל על הטלוויזיה, ורגע אחרי היה שקט, ורגע אחרי אמרתי לה שבעצם אני לא מסתכל על הטלוויזיה, ורגע אחרי אמרתי לה שאני מסתכל על החזה שלה, על הפטמות הזקורות, ורגע אחרי אמרתי לה שיש לה חזה מאוד יפה, ולמרות שלא ראיתי הרבה, ככה מולי, אם בכלל, אני מתעקש שיש לה חזה מאוד יפה, ורגע אחרי היא אמרה שההורים שלי צריכים להגיע ושהיא צריכה להזדרז ורגע אחרי, ורגע אחרי, ורגע אחרי.
יש לך שש דקות ועשרים שניות כדי לשים את היד
היא התיישבה על קצה הספה, מה שלא עשתה בכלל כשההורים היו בבית או כשאני הייתי בבית, ופרפה עוד כפתור אחד. זה כל מה שהיתה צריכה כדי להוציא את השדיים שלה החוצה. את שניהם. הם מגיעים בשעה ארבע, היא אמרה והוסיפה, וההורים האלה שלך אף פעם לא מאחרים. עכשיו תגיד לי בבקשה, מה השעה?
עכשיו שלוש חמישים ושלוש וארבעים שניות, אמרתי לה בלי לשים לב שאני מדייק יותר ממה שביקשה ממני. מעולם לא עניתי בשניות על שאלה שכזאת. אם ככה, חישבה מהר, יש לך שש דקות ועשרים שניות כדי לשים את היד שלך על זה, וכל שנייה שאתה מתעכב היא שנייה שעוד תתגעגע אליה.
נגעתי בקצה האצבעות באחד משדיה ואז חפנתי אותו בכף היד וסובבתי את כף היד כך שאחוש את השד השחור הזה היטב, וכך עשיתי גם לשד השני שלה ובשתי ידיי נגעתי ונגעתי, עד שתם הזמן והיא קמה מהספה ונעלמה בחדר שלה, מאחורי הדלת שלה, בתוך הבגדים הפשוטים שלבשה, שם.
למחרת, יום שבת, ההורים היו בבית ובאו אליהם אורחים, ואני וגם היא המשכנו לחלום את אותן שש דקות ועשרים שניות שהיו רק שקיעה אחת קודם. ובשעת השקיעה החדשה, או סמוך לה, כשצלילים של מוזיקה אמריקנית שחורה שהביאה איתה כל הדרך מהתחנה המרכזית או אולי מאיזה דוד שנסע לשם או סתם כך במקרה, מתוך חיבה אישית שהיתה לה לאותו זמר, הופיעה מולי בחצאית לבנה וחולצת כפתורים ירוקים על בד פרחוני ושאלה אותי אם יש לי שש דקות ועשרים שניות כדי להקדיש לה.
היא נתנה לי להתקרב אליה ואז, כשמיששתי אותה, היא מיששה אותי. רק שש דקות ועשרים שניות, אדון, היא אמרה לי, ואני הקפדתי. הקפדתי אז כמו שאני מקפיד עכשיו, לא לחצות את הזמן שהוקצב לי. לחיות את חייו של העבד ולנשום את נשימותיו ולפחוד את פחדיו ולקיים את תקוותו הנצחית להיות לאדם משוחרר, נקי מכל אשמה ועלבון, תחושת אשמה ותחושת עלבון, ולהעריץ בכל שעה, ולו לדקות קצובות את זה שהוא חפץ לראות בו את אדונו המוחלט.
האתר של צבי יוליס
