שתף קטע נבחר

לא תבשל גדי בחלב אמו. וזהו

"רבותי, כל מה שאסר ריבונו הוא רק אכילת גדי בחלב אימו. כל היתר, מכמה-שעות-בין-גלידה-להמבורגר ועד למשכורות העתק של משגיחי-כשרות בחו"ל, לא קשור כלל לעקרונות הדת היהודית אלא לביורוקרטיה האורתודוקסית שלה". לאריאנה מלמד יש הרבה מה לומר בסוגיית הכשרות לאורתודכסים המשכללים ולאנשי התקשורת המזלזלים

לפני שנים רבות היה בישראל עיתון ושמו "חדשות". היה עיתון לא רע ובשל קשיים כלכליים נסגר לבסוף, וכותביו נפוצו מאז למקומות אחרים, ואני, שהייתי אז חדשה בעיתונות ואהבתי את הטירוף של העיתון שלא ידענו אם ייצא מחר, אם בכלל ייצא, אם ישלמו לנו משכורת – גם אני נפוצתי לכל מיני מקומות.

 

ייחודו של העיתון ההוא היה בחילוניותו הבוטה. בעצם, לא. זה היה דבר אחר ושונה לגמרי. זו היתה אנטי-דתיות קשה, עוינת, מתריסה ומכוונת. "דרוס את הדוס, החרד את החרד" היה סטיקר די פופולארי במערכת ומאד מצחיק. התגוללות תמידית על בחורי ישיבות שלא משרתים, בשמו של אלוהי המיליטריזם, היה סדר-יום מובנה.

 

דוסים לא קראו חדשות, וכך לא היה צריך לרצות את המחנה החשוך ההוא, ובאוכל – עניין שהעיתון הצטיין בו במיוחד – סוף סוף נפרצו המגבלות. צילומי תקריב צבעוניים של שרצי מים וראשי חזרזירים עיטרו את הדפים המעוצבים לעילא. "כשר" נמחק מן הלקסיקון.

 

ואז הגיע ערב חג אחד – לא זוכרת אם ראש השנה או פסח, ואולי בכלל יום כיפור – העיתון טרח לנפק לקוראיו מתכונים לארוחות שחיתות דווקא ליום הזה, מחמת הליברליות והפרוגרסיביות של עורכיו – הגיע המתכון ששבר אותי: אני לא זוכרת את הפרטים המדויקים ומי כתב, אבל היה שם טלה בשמנת.

 

מה הגעיל אותי אז, מה גרם לחברתי החילונית לגמרי גיל הראבן לומר, שרק בגלל המתכון הזה שווה היה לסגור את העיתון – למרות שכתבה בו לעתים?

 

ראינו טלה בשמנת, חשבנו -  גדי בחלב אימו.

 

אפשר גם: בף סטרוגונוף (רצועות סינטה בשמנת), פריקסה פרגית (כנ"ל, עם עוף), שוארמה טורקית אסלית (עם יוגורט מלמעלה) שיש ברק, כיסונים מבושלים שהם פאר המטבח הערבי-לבנוני, ממולאים בבשר ועשויים בלבן מטבוח', שהוא יוגורט מבושל: הוריאציות ברורות לכל בת ישראל שאי פעם נכנסה למטבח, ולכל בן ישראל מוכה חרדה מפני עירוב חלב ובשר.

 

מקור החרדה הוא בציווי הנושן ההוא בדבר גור קטן של עז והחלב שלה.

 

האיסור, והשיכלול

קל מאוד להבין את הציווים האחרים בענייני אוכל. מי שאמר לך לא תרצח וקיבלת, אומר לך כעת לא לאכול נחש. אם קיבלת מצווה אחת, אין לך דרך להתווכח עם היושב במרומים ולומר לו, נדבר על זה אחרי הארוחה ב"רפאל", בבקשה? ההוא שלמעלה אומר, "לא" ודי בזה: די בשביל לייצר את "נעשה ונשמע" הנפלא, שהוא הבסיס המעשי ביותר למצוות בכל דת מונותאיסטית שהיא. אבל הנה מגיע דבר בכלל לא פשוט: בשר וחלב.

 

גסטרואנתרולוגים מצאו צידוקים לאיסור בתחומי עירוב המזונות המעצבנים את הקיבה. אנתרופולוגים יכלו לספר שבעת העתיקה לא השתמרו החלב והבשר היטב. ודוסים מקצועיים –מה עשו?

 

הלכו ושכללו את האיסור והוסיפו לו חומרות לרוב ובני-בניו של קל וחומר צמחו סביב פסוק אחד והוראה נורא פשוטה. בעברית של ימינו היא נשמעת כך: אסור בשום אופן לבשל גור יונק של עז בתוך החלב של אמא שלו. זהו.

 

אבל למה, שואל החילוני הממורמר, המותקף, הכפוי-דתית, שפינגוינים בדמות רבנים ומכ"שים ממררים את חייו, מייקרים לו את סיר הבשר ונכנסים לו לצלחת בבית מלון הכל-כלול. למה, "מה-איכפת לי למה, אני אכנס באם-אמא של החארות הדתיים האלה", אומר לעצמו העיתונאי הליברל והדעתן, ארוך–גפיים וקצר-אפיים, ובכלל לא רב חסד כי עצם המילה "רב" עושה לו פריחה. ואז הוא נכנס באם-אמא שלהם, והמכ"שים שלהם, והרבנים שלהם ומה לא, והוא יוצא כה זחוח ממלחמתו הכה צודקת שהוא מרשה לעצמו לחטוא וגם להחטיא במתכון של טלה בשמנת.

 

למה חזיר זה מגעיל?

טלה בשמנת וזעפרן זה נורא טעים, ובעיני זה גם בסדר גמור, אם תשאלו: אלא שאני נגעלת מזה כתגובה תרבותית-פיזית, מפני שבתרבות האכילה הביתית של בית הורי ובית הוריהם, כשרות והפרדה היו אוטומטיים לגמרי, בחינת "ככה עושים אצלנו" ותו לא. לכן לא נגעלנו מגפילטע, שזה דג של ל"ט מלאכות, וכן נגעלנו מעצם המחשבה על מרק דרקון ונמר סיני, שזה ציר המופק מחתול מת ונחש מת. נגעלים? כנראה שאתם לא סינים. כנראה שאתם יהודים.

 

מאותה סיבה נגעלנו באורח די קיצוני מחזיר, כי א-חזיר, ביידיש, הוא כינוי גנאי לאדם שהוא בעצם בהמה גרגרנית ואוכלת-כל, ונגעלנו משרימפס שהם שקצים ורמשים ואיכסה פיכסה כללי, כי ככה אמר אלוהים.

 

לא, בעצם לא. הוא רק אמר שאסור. אנחנו אמרנו לעצמנו, כקידום מכירות לאיסור, איכסה פיחסה – עד שהכל התערבב לו בחיינו היהודו-ישראלים וקראנו בשקיקה ובפיות מריירים מתכון לטלה בשמנת. השקיקה היא פרי של אי הבנה גדולה, עמוקה ובעיני – אסונית.

 

קטונתי מלשווק את ריבונו לכופרים. אני משווקת אותו רק לעצמי, ובכל יום, ישתבח שמו לעולמי עד, מצליחה קצת יותר. לא למדתי את זה בבית ספר, לא קראתי את זה מנוסח כך בשום מקום – אבל הנה הסבר לעניין הגדי ההוא ולעניינים אחרים, והוא הסבר עתיק.

 

גדי וחלב אמו. הגרסה שלי

ריבונו ישב במרומים ובכל מקום והתבונן במעשי ידיו להתפאר, וראה שהמצב לא משהו: מכל עבר רוצחים ומעוולים וליסטים ומקימי מגדלים שראשיהם בשמיים וזונות ונואפים ומה לא.

 

ריבונו נאנח והחליט לעשות סדר.

 

מהו העיקרון המארגן על פיו אעשה סדר, שאל את עצמו – וכיוון שהוא יכול להשיב על כל שאלה כי הוא ריבונו, ענה כך: עקרון מניעת הרצח.

 

הוא התחיל בגן עדן כשלא ירה ברקים על אדם, חווה והילדים שלהם. את זה שיעשה זאוס, אמר לעצמו האלוהים הטוב.

 

הוא המשיך בכך שלא חיסל את קין חיסול ממוקד. את זה שיעשו המסכות המגעילות של האצטקים, אמר לעצמו – שוב לעצמו – כי עוד לא היה לו עם מי לדבר. והוא רצה פרטנרים לשיחה. נוח היה איך לומר – חצי בסדר, והוטלו עליו כל מיני איסורים ועל בניו, מיני מצוות. אבל נוח היה רק ההקדמה.

 

לוט? עמד בכמה מבחנים ופתאום בשכרותו שכב עם הבנות שלו? לא, לא. לא פרטנר. 

 

אברהם התברר כבחור מצוין אז שושלתו המשיכה לדבר עם האל, מי פחות ומי יותר. אבל גם הם היו מלאי סתירות ורעשים פנימיים, ולכן נשלחו למצרים להיצרף בחומר ובלבנים. כשהגיעו מים עד נפש, נשלח משה להוציאם: הם לא היו רבים, והם נאלצו לעבור מסלול כומתה ארוך במיוחד, 40 שנה, ריבונו של עולם, ארבעים שנה!

 

והוא התבונן בהם עד שהיו מוכנים לדעתו לקבל את "לא תרצח" כעקרון ענק. גם זה לא היה פשוט, אבל זה אירע. לפחות בתיאוריה.

 

אחר כך אסר עליהם לאכול חיות ניצודות וציווה עליהם לשחוט כ ר י ט ו א ל, בפולחן שמבהיר היטב את צערנו על השחיטה ומכשיר לכך אנשים מיוחדים ומיומנים ודתיים. הם לא מתייחסים לרצח בקלות ראש. רק להם מותר.

 

ועוד אחר כך הפטיר משהו על גדי וחלב אימו. ברור שזה קשור לרצח ולאכזריות: החלב נותן לגדי הזה אפשרות לחיות ולגדול, ואז הורגים אותו בתוך החלב? לא, איכס, לא, זוועה גמורה.

 

וזה, רבותי, כל מה שאמר ריבונו: רק גדי ורק בחלב אימו. כל היתר, מכמה-שעות-בין-גלידה-להמבורגר ועד למשכורות העתק של מכ"שים בחו"ל, איננו קשור כלל לעקרונות הדת היהודית אלא לביורוקרטיה האורתודוקסית שלה.

 

ואם אני צריכה לנסח לעצמי עקרון-אהבה-לריבונו, הנה הוא: אעשה ואשמע את כל מה שתבחר לומר לי, בין במישרין (אמא'לה, פחד) ובין בעקיפין (תודה לאל, יש ספר הוראות) – אבל לא אעשה ולא אשמע ולא אציית להוראות של בני אדם שריבונו לא דיבר איתם ישירות.

 

משה היכה בסלע בלי שאמרו לו? לא מקבלת ממנו הוראות למציאת מים. דוד המלך שכב מהצד? לא לומדת ממנו דיני ניאוף. יחזקאל ראה חשמל? וואלה, לא יודעת מה ללמוד ממנו והרב מה-שמו החליט שאני צריכה לקבור באדמה סיר שאולי פעם נגע בו מילקי? ביי ביי, רב מה שמו. לא לומדת ממך. לא חייבת. עשיתי לי רב, וממנו אלמד. קוראים לו רבי עקיבא. רבי עקיבא לא בישל גדי בחלב אימו, אני חושבת, אבל גם לא עשה הפסקה של שלוש שעות או שש או בכלל חצי בין היוגורט של הבוקר לבשר הכבש הממולח והמיובש שלו. ובענייני כשרות, הספר מדריכני והרב שלי מנחני, ובא לציון גואל – אלמלא היו בציון כל כך הרבה טמבלים בירוקרטיים מוכי חרדה, שחושבים אחרת – וחושבים שהם מייצגים את רצונו של ריבונו.

 

ולמלעיגים מטעם חופש המצפון וכו' – לכו תבשלו גדי בחלב קוקוס. 

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: גבי מנשה
אריאנה מלמד
צילום: גבי מנשה
בשר. עם איסורים, בלי שכלולים
מומלצים