שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    אסכולת דודלי

    דודו טופז כתב פרק אחד ופרש (לא לפני שהמציא את השם "פיסטוק"), דמותו של דודלי התבססה על יאנוש קורצ'ק ומומחים משלוש אוניברסיטאות ביקרו כל סצינה. יוצרי "רגע עם דודלי" משחזרים באהבה את תוכנית הילדים הגדולה בתולדות המדינה

    "איפה המפתח?" כך קראו לפרק בסדרת הילדים "רגע עם דודלי", ששינה את פני הלשון העברית. הפרק הגורלי שודר בשלהי דצמבר 1978, בשיא הצלחתה של הסדרה הלימודית. בפרק, אחד מגיבורי הסדרה, חביתוש, לקה פתאום באלם ובשיתוק. חביתוש היה רובוט פרימיטיבי מדבר ומזמר, שגופו חבית ופומפה, וראשו הדאדאיסטי הורכב מדלי ומברשת. דודלי, הבעלים של חביתוש, הוכה בהלם.

     

    לו יכלו, היו הצופים הצעירים מגלים לדודלי שפיסטוק, השכן המוזר שלו, הוא זה ששיתק את חביתוש, כשנטל את המפתח של הרובוט כדי למתוח בעזרתו את הקפיץ של עכבר הצעצוע שלו, ואז קבר את הגניבה באדמה. אבל השבח לאל, שתי דמויות התגייסו למשימה והצליחו להשיב את האבידה לבעליה: אדון ששון, בוראו של חביתוש, ורגע, ילד-בובה שהתגורר אצל דודלי.

     

    מטבע לשון

    המשפט "לא לוקחים מפתח של חביתוש בלי רשות של רגע ודודלי" נולד בפרק ההוא, נחקק בספר דברי הימים של הקאלט העברי ולא בכדי. "הבית של פיסטוק" היתה צבעונית יותר, "פרפר נחמד" היתה ארוכה יותר אבל "רגע עם דודלי" היא סדרת הטלוויזיה האהובה ביותר של הטלוויזיה החינוכית, כך לפחות הוכתרה ב-2006, בשיאן של חגיגות ה-40 לטלוויזיה החינוכית.


    חביתוש. שלוש פומפות, דלי ומברשת (צילום: מתוך הדי.וי.די)

     

    בת שש שנים בלבד היתה "רגע עם דודלי" כשהלכה לעולמה ב-1981, ומאז הוגלתה באריסטוקרטיות מהטלוויזיה. לאחרונה ניתן היה לצפות בה ב-VOD, או לפחות בתוכניות ששרדו את ערכי השימור הקלוקלים של החינוכית. עכשיו, יוצא לחנויות הדי.וי.די שלה.

     

    "'רגע עם דודלי' נעשתה ברצינות כה גדולה, עם חזרות והקפדה על כל מילה כדי לייצר פשטות. היום אין דברים כאלה", מספר שלמה ניצן, "דודלי" בשבילכם. "כשאתה עושה משהו, אתה לא חושב מה יהיה איתו בעוד 15 שנה, אבל אני שמח שאחרי כל כך הרבה זמן, התוכנית עדיין מעוררת עניין, שיש לה הד טוב. זה משמח ומראה שהעבודה שלנו לא היתה לשווא".

     

    כיצד נולדו השמות המוזרים? מהיכן הגיע דודלי ולאן נעלם כעבור 25 פרקים בלבד? לשם כך פנינו ליוצרי סדרת האיכות הדו-כרומטית בצבעיה והרב גונית בדמויותיה - שושנה צחור, מפיקה אגדית כמעט ושלום הררי, במאי אגדי כמעט כמוה.

     

    רגע אחד

    "השם דודלי נולד איכשהו. מהאוויר", אומר הררי שלפני הפיכתו לבמאי והוגה השמות המרכזי של "רגע עם דודלי", הגיש בחינוכית תוכנית שיעורי טבע שנקראה "גוף האדם".

     

    "עברו מאז 30 שנה. אבל 'רגע' צץ במוחי כך פתאום. אני זוכר שהתקשרתי לשושנה צחור ואמרתי לה שיש לי שם לבובה. שושנה שאלה: 'מה השם'? ועניתי 'רגע'. שקט, אין תגובה. אז אני אומר לה, 'מה את אומרת?' והיא השיבה: 'על מה'?

    'על השם!'

    - 'איזה שם'?

    - 'השם שנתתי לך!'

    - 'איזה שם?'

    - 'רגע'.

    שוב שתיקה. שלוש או ארבע פעמים זה הלך ככה. עד שהיא הבינה ואמרה: 'שם מצוין!'".

     

    דודלי ("נחמד מאוד מאוד לי") היה חנווני ישר לב שקרה לו נס פרנקנשטייני: מריונטת ילד קמה לחיים בלב החנות שלו, וקראה לעצמה "רגע" ("הוא שובב הוא ממש פגע"). את הבובה הזכרית גילמה השחקנית ציפי מור, שטשטשה לשם כך את מינה במחוך ובהילוך נערי, ובילבלה תפיסות מגדריות אצל הורי וילדי התקופה.

     

    מספר שנים אחרי ירידתה של התוכנית מהאוויר, רגע ופיסטוק, השכן המוזר של דודלי (ספי ריבלין) קנו לעצמם עוד חלקה בשדות התהילה הנצחיים, כשכיכבו בסדרת הבת דלת התקציב של "דודלי", "הבית של פיסטוק".


    פיסטוק ורגע. שכן מוזר וילד-בובה נטוש שאומץ

     

    "'הבית של פיסטוק', היתה תוכנית בידור. 'רגע עם דודלי' היתה תוכנית חינוכית, הראשונה מסוגה", אומר הררי. "'דודלי' עלתה לשידור כשמשרד החינוך הודיע לנו על צורך שהתעורר בסדרה של תוכניות טלוויזיה לגיל הרך. מכל הרעיונות שהעלינו, מצא חן בעינינו רעיון של סדרה שנמצאת על הגבול בין מציאות לדימיון, על איש שגר לבד ויש לו חנות שהיא מקום אליו יכולים להגיע כל מיני אנשים. ואז בא הרעיון שיחייה איתו בּוּב, וככה נוצרה 'רגע עם דודלי'".

     

    "באותה תקופה", המשיך הררי, "אם אמרו על משהו שהוא 'לילדים', התכוונו שהוא ברמה ירודה. המטרה שלנו היתה לא להתיילד, אלא לדבר לילדים בגובה העיניים. את ציפי מור ליהקה יעל גרף, שביימה יחד איתי. בשלמה ניצן בחרה שושנה צחור. היה לנו צוות קבוע עם סבתא שבאה לביקור, דוד, שכן וילדים".

     

    הכי כדאי להיות...

    "מי שקטנה ומתוקה אז מוותרים לה", אומר אחד משירי התוכנית, "אבל הכי כדאי להיות גדולה, להיות גדולה, להיות גדולה". "רגע עם דודלי" אולי נראתה קטנה ומתוקה אבל אף אחד לא ויתר לה. העשייה שמאחוריה הכבידה ראש מאוד.

     

    למרות הצורך בה, התוכנית לא עלתה לשידור בחיפזון. צוות התוכנית בנה אותה על יסודות של סילבוס, שנבנה במלאכת מחשבת בסיוע מומחים שקיבץ משרד החינוך משלוש האוניברסיטאות הגדולות. ילדי גן צפו בה בחברת פסיכולוגים. הקרקע הדידקטית והטלוויזיונית נחרשה היטב לפני הפעם הראשונה בה נראה דודלי על המסך.

     

    "שום משפט לא נאמר בתוכנית במקרה", אומר הררי. "היו בה תכנים לימודיים בלבד, בהתאם לתוכנית הלימודים, זה בניגוד ל'פיסטוק' ו'קישקשתא' שגם הפקנו. בתחילה היא יועדה לגנים, ואז ילדי בית ספר צפו בה, והחינוך המיוחד אימץ אותה".

     

    מה אתה חושב על תוכניות הילדים של היום?

     

    "אני מזדהה עם הרבה מההערות שנכתבו בטוקבקים ב-ynet. הם אמרו מה שאני חושב".

     

    ואכן, עם עליית קטע הווידיאו הראשון מתוך התוכנית ב-ynet, חובבי הנוסטלגיה מבין הטוקבקיסטים לא נחו על שמריהם. "זה יצירת מופת לעומת הזבל שמשודר בטלוויזיה היום", אומר טוקבק אחד. ואחר מרחיב: "לא יאומן שערוץ 1 הצליח להפיק מוצר איכותי כזה. אין עוד תוכנית ילדים כזאת. מדברת לילדים בגובה העיניים, בשקט, בשפה עשירה, פשוט תענוג. לא כמו כל הזבל הצעקני והממוסחר שמשודר היום לילדים. תעשו לילדים שלכם טובה ותנו להם לצפות בסדרה הזאת".

     

    ההיסטוריה לא חוזרת

    ואכן, בשביל הילדים שהתחנכו על ברכיו של דודלי, כל מה שיש לטלוויזיה להציע לילדים היום, נראה כמו צבעי טעם ומאכל שחוממו במיקרוגל ונותרו חצי אפויים. בימים ההם, ההשקעה היתה בפרטים הקטנים כבגדולים, והקצב היה איטי ונינוח כמו מהירות הנסיעה של ה"גרוטיאדה" של רגע.

     

    תוכניות כמו "דודלי" נדירות היום, ממש כמו חנויות המכולת והדודים החביבים שמורשים להחזיק ברשותם ילדים. העברית של "יובל המבולבל" וחבר מרעיו בערוצי הילדים הרבים אינה אותה עברית, ומסריהם לא נטווים בעדינות ובקפידה כמו המסרים המאלפים של דודלי (בגדים לא תופרים עם מסור וצבת, וסוודר לא סורגים מכל הכבשה).

     

    זכרו של דודלי תמיד יהיה ברוך ולנצח יחייה בקרב הילדים של אז והילדים של אחר כך, שצפו בו בשידורים חוזרים בבקרים ואף עשו את עצמם חולים לשם כך.

     

    "ילדים מספרים לי שהם שמחו לחלות רק כדי לצפות ב'רגע עם דודלי'", אומרת שושנה צחור, מפיקת התוכנית. "גננות היו אוספות ילדים בבתים פרטיים כדי לצפות ב'דודלי', כי לא היו טלוויזיות בגנים. שלמה ניצן סיפר לי שעד היום חיילים ומבוגרים קוראים לו 'דודלי' מהצד השני של הכביש".

     

    שושנה צחור היתה גננת ומורה, ואז מפקחת שנחטפה על ידי משרד החינוך לעשות טלוויזיה, וכשרון ההפקה שלה הוליד לא מעט תוכניות מופת לילדים.


    צחור. מתגעגעת (צילום: אלי אלגרט)

     

    "לא היתה אז עריכה אלקטרונית. את האנימציות (של ציפי הציפור, קטע הפתיחה הקבוע של התוכנית, שצוייר על ידי טוביה קורץ, מ.ק) עשינו בתנאים פרימיטיביים ביותר", היא משחזרת זכרונות. "אבל גם החלוצים לא למדו בבית הספר איך לייבש ביצות, אז ככה גם אנחנו למדנו - תוך כדי עבודה. היה לנו צוות נהדר, שאף על פי שהתמורה היתה מאוד זעומה, זה היה כבוד בשבילם, והיו התלהבות, עניין ואכפתיות גדולה, וזה הספיק".

     

    מה יצקתם לדמותו של דודלי שהוא יצא כל כך אבהי ורך, אבל גם מחנך קשוח?

     

    "כשחשבתי על דודלי, ראיתי לנגד עיניי את דמותו של יאנוש קורצ'ק. דמות מחנכת, חמה, מבינה אבל סמכותית. שלמה ניצן ענה על הדרישות האלה. הוא היה בחור ישיבה, שעבר לעסוק בתיאטרון. ציפי מור בדיוק סיימה את שירותה בלהקה הצבאית וגם ספי ריבלין בדיוק השתחרר מהצבא".

     

    השירים נכתבו במיוחד עבור התוכנית?

     

    "כן. הקפדנו שתהיה רק מוזיקה מקורית, עבדנו עם האנסמבל המוזיקלי 'לטינה', שמורכב ממלחינים מהשורה. היינו מזמינים מהכותבים שירים על נושאים מסוימים, בהתאם למטרות החינוכיות והלימודיות. את המלים כתבו פוצ'ו, לוין קיפניס וקובי אושרת. רק הטובים ביותר. בין התסריטאים היו עודד בורלא, חנה בן-ארי, חנן פלד וגם אני כתבתי קצת וגם מוטי אבירם, שהיה אחר כך הבמאי. היה חשוב שהתסריטאים יהיו בראש אחד. דודו טופז למשל, לא הצליח".


    טופז. גם הוא כתב פרק אחד (צילום: טל כהן)

     

    "כן. הוא כתב תסריט אחד ואחר כך לא המשיך. כשכותבים לילדים זה צריך להיות גם מעניין, גם יפה וגם נכון. זה נורא קשה לכתוב לילדים. אבל הוא הותיר את חותמו על התוכנית. הוא זה שהמציא את השם 'פיסטוק'".

     

    למה כל כך מעט תוכניות?

     

    "באמת ל'פרפר נחמד' המקורית היו 180 תוכניות ופה 25. היו הרבה סיבות אישיות והפקתיות. כל תוכנית דרשה כל כך הרבה השקעה ומחשבה מוקדמת, והצוות לא עמד בזה כי עשינו כבר עוד דברים כמו 'פרפר', 'הבית של פיסטוק' וגם 'רחוב סומסום'. לדאבוני, הכל מתחיל ונגמר במשאבים והטלוויזיה הלימודית אינה עתירת משאבים.

    באותם ימים היא עברה לצבע, ולמעט פרק אחד ששודר בצבע בשביל תחרות אירופאית, 'רגע עם דודלי'' היתה תוכנית בשחור-לבן. הצבעוניות שלה עברה יפה גם ככה, אבל בגלל זה גורלה נחרץ. אני מצטערת שלא עשינו יותר פרקים".

     

    ומה מחשבותייך על תוכניות הילדים של היום?

     

    "אני לא רואה הרבה טלוויזיה. אבל כשאני רואה, נורא כואב לי הלב לראות את התוכניות שעושים היום, אני מהדור הישן".

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    רגע ודודלי. יחסים מורכבים
    צילום: ערוץ 23 החינוכית
    לאתר ההטבות
    מומלצים