ציפי שלה ייחלנו

אף פעם לא כססתי ציפורניים ככה לפני ואחרי מערכת בחירות פנימית של מפלגה שמעולם לא היה לי רצון כלשהו להצביע עבורה.

אף פעם לא הייתי משוכנעת כל כך שמועמדת אחת ויחידה צריכה לזכות, ושהיא צריכה להמשיך על גלי אהדה גובהים והולכים כל הדרך לקריית הממשלה.

קדימה, ציפי. זה הזמן שלך. שלנו.

אני עוקבת אחריך מאז שנכנסת לעסק המלוכלך והמייאש הזה ששמו הציבוריות הישראלית. מעולם לא נפגשנו ואין כל סיבה לשנות את המצב הזה, עכשיו שאת בדרך לראשות הממשלה: אינני שייכת לעיתונאים שמחפשים להתחכך באבק כוכבם של פוליטיקאים ואחר כך להשמיצם בעוז. עם שכמותך אני נפגשת רק כאשר יש לכך עילה אמיתית מטעם מקום העבודה שלי. רובם, יצא לי לגלות, משעממים נורא ומאוהבים בעצמם עד כלות.

כולכם עד אחד חשודים בעיני כסוחרי ספינים, כעושים-לביתם, כמי שמבינים אחריות במונחים של פרישה מענייני הציבור עם פנסיה נאה וימבה קשרים שעוד מעט יתורגמו לכסף.

אבל את, מה לעשות, לא מתאימה לדפוס הזה.

חטפת הלם קרב

ומשום כך אני מחכה לך מאז היום השני למלחמת לבנון השנייה, היום שבו הבנתי כמה דברים בסיסיים על המקום בו אני חיה באהבה ובכאב גדול כבר 47 שנים. אנחנו ילידות אותה שנה, 1958, אבל בניגוד לך, לא נולדתי פה אל תוך המשפחה הלוחמת: הגעתי כפליטה. אבי היה אסיר ציון ברוסיה וברומניה, והגם שדעותיו הפוליטיות היו קרובות לאלה של אביך, לא היה לו מקום לבטאן אלא על קירות תא הכלא, שם חרט במזלג את סמל בית”ר. התגעגעעתי אליו מאד ביום השני למלחמה, אבל יותר מזה התגעגעתי לקול אחד של שפיות, של פשרנות, של נכונות להיכנס בין שני הרים וללטף אותם קצת, שיירגעו.

זה הקול שהוא שלך מיום שאת בעסק המלוכלך. זה הקול שהייתי צריכה לשמוע, בשבילי ובשביל ילדיי שרעדו במקלט בקיבוץ בגליל. זה בדיוק היה הקול שחסר אז, במלחמה המטומטמת, המטורפת וחסרת השחר שכפה עלינו הבוס שלך.

ברוך שפטרנו, צריך לומר.

ואז, בין מטח קטיושות למשנהו, נעלמת לי. במקומך הגיעו מחבקי-תושבי-הצפון והפריחו מלים באוויר, ובמקום לראות אותך אצלנו בגליל שמעתי שהאהוד ברקים למיניהם, בהעדר תפקיד הולם את מעמדם, נסעו מפה באמצע המלחמה – היית מאמינה? ככה אנחנו נראים, ראש ממשלה לשעבר הולך מפה באמצע מלחמה? רציתי לדעת מה יש לך להגיד על זה, אבל את שתקת.

אני חושבת שהיית קצת בהלם. זה די טבעי: יושבת לה סביבך חבורת בנדיטים מוכי טסטוסטרון, בראשה איש זחוח ויהיר שמהלכיו הצבאיים מתוכננים בעזרת ספינולוג-על (אולמרט התייעץ עם הסוקר שלו לגבי מהלכים צבאיים, היית מאמינה?), על בטחונה מופקד אחד שלא יודע להסתכל דרך משקפת, על האוצר – גנב של כספי קרנות לנסיעות לאושוויץ, על צבאה – אחד שמוכר את המניות שלו כשמסביבו נהרגים חייליו, על החינוך שלה – נעזוב את זה, הכל ברור:

נדמה לי שביום השני למלחמה חטפת את הלם הקרב שלך. נדמה לי שראית מה עשה הבוס שלך, ולא יכולת לדילמה: הרי לא עוזבים בעת מלחמה, נכון? לא ככה חינכו אותך, ולא ככה חינכו אותי, ואני נשארתי במקלט בלי מזרנים או מים, ואת - לא היה לך מקלט מפני אבירי המדון שסביבך, והורדת ראש.

כשהרמת אותו, היה קשה. הדילמה היתה גדולה מדי: בין נאמנות חסרת פשרות לבין הזכות לזעוק שככה אי אפשר, בין רצון לעשות מבפנים, בשקט ובנחת, לבין הידיעה שככה אי אפשר עוד. לבסוף, במסיבת עתונאים אומללה אחת, התאבנת לגמרי על הבמה – מה שלא מנע מאביר עיתונות לוחמני בעיני עצמנו לקרוא לך, בעווית לעג של שנאה, ציפיטפוט.

להשמיע קול שקול אחד

עוד יקראו לך בהרבה שמות ויחרצפו את פניך ויעניקו לאורנה בנאי או מישהוא את הזכות להלעיגך אני מקווה שאת לא כאן למען איזו אהבה. לא יאהבו אותך, וזה בסדר גמור. אני יודעת שאת בעסק הזה לא בגלל הכסף שאין בו אלא בדיוק בשביל להשמיע את הקול השקול האחד שהיה חסר כך כך במלחמה הקודמת, כשברק הלך לעשות לביתו וגאידמק נתן לאנשים בית זמני ובין זה לבין זה שניהם רבו עם כל העולם כי זה מה שהם יודעים לעשות הכי טוב.

ואת יודעת להשכין שלום. נסראללה ושות' הם הרי כסף קטן לעומת גוג ומגוג של מרכזי ליכוד וישיבות ממשלה, ויצא לי להתעדכן בדרכי השכנת השלום שלך –ואת יודעת מה? אני מאמינה שהן יעבדו בשכונה הדבילית והאלימה הזאת הקרויה המזרח התיכון.

אבל כש-8,000 תרנגולות בלול של הקיבוץ שלנו נפחו את נשמותיהן באופן קולקטיבי כשנחתה עליהם קטיושה, כבר שאלתי את עצמי מי יהיה ראש הממשלה שילדיי יראו בתמונה הכרחית בבית הספר והאם יאמינו לו שהוא בעד שלום. בני שהיה בן שש וקצת במלחמה, ביקש ממני במהלכה להתקשר לראש הממשלה בטלפון ממש עכשיו ולשאול אותו אם הוא באמת רוצה שלום, ואני אמרתי לו בכאב, אין עם מי לדבר, ילד. כבר אין עם מי. הנה מלחמה שאף פעם לא די לה והיא בבית שלנו ממש, וסביבנו בכפרים גדולים כערים בהם איש לא בנה מקלט, ובדיר אל אסד ובמרר ובערב אל ערמשה ובמירון ובנצרת נהרגים ילדים –בשביל מה? בני רצה לדעת ולא ידעתי לענות לו.

את הלכת להסביר את כל זה כחיילת הכי ממושמעת בעולם למצלמות הטלוויזיה הזרות, ולא הצליח לך כי כבר לא האמנת במה שאת מסבירה. אני חושבת: זה בסדר. לא יירשם לך ככשלון. אמרתי לילד, אחרי שכל זה ייגמר, תהיה לנו ראש ממשלה שקוראים לה ציפי.

הוא חייך כי ציפי זה שם של גננת. וכולנו ילדים חרדים וגברים זועמים ונשים מוכות וחולי הלם קרב, צריכים פה מגע יד של גננת כדי להתבגר ולהבין שככה אי אפשר עוד. שאת המלחמה הבאה צריך למנוע, ויהי מה.

אני לא יודעת למה אני משוכנעת שתמנעי אותה. לא בגלל שאת אישה: אינדירה גאנדי וגולדה מאיר, צ'נדריקה בנדרנייקה ומרגרט תאצ'ר כולן עשו מלחמות. אבל יש לי הרושם שלך כבר נמאס מהאדרנלין המזוייף הזה, מועשר בדמם של אזרחים וחיילים, ואת ממש לא צריכה את העימות הבא כדי להרגיש שיש לך כוח.

אני יודעת שאת רואה את בריחת המוחות ואת הקפיטליזם החזירי ומצרה על כך שניהלת הפרטות גדולות בעברך. לפיכך את לא רק התקווה שלי: גם של המדוכאים על פני האדמה היפה והחרבה הזאת, גם של מי שמאסו במדינה שמנהלים אותה בוגרי חונטות צבאיות, גם של אמהות כמוני שלא יודעות את נפשן מרוב חרדה, מן האם הבדיונית ב"אשה בורחת מבשורה" של דויד גרוסמן, ועד לאם הלאה מ"תדע כל אם עבריה" של דוד בן גוריון. הלא כל אם עבריה יודעת, ששרשרת הפיקוד לא פעלה כשורה, והמפקד העליון לא היה ראוי, האם העבריה חרדה, ציפי לבני, מן המלחמה הבאה.

גם לאבות לא קל. נושכים שפתיים אבל מתפללים בשקט שיבוא מי שיבוא ויפטור אותם מלילות ללא שנת ומימים של עצבים רציניים, עד כדי ג'ננה.

בואי עם קול השפיות שלך ושימי סוף לג'ננה. כולם פה נטרפו מיותר מדי מלחמות. גננות אמורות להשכין שלום, למען נוכל לחיות כבני אדם ולא כפראים תאבי הישרדות. כבת להוריך, כקצינה, כמשפטנית, כפוליטיקאית – את הרי מבינה את זה היטב. עכשיו הגיע זמנך לעשות.

קומי והתהלכי בארץ. תלבשי קוולאר, יש מניאקים שם בחוץ. תחייכי יותר, ובמקומות הנכונים ולא למצלמות. דברי עם מיואשי הארץ הזאת שהם הגדולים שבאוהביה, ועשי מעשה.

קדימה, ציפי.