הקלאסיקה חיה ונושמת

"האם קלאסיקות עדיין רלוונטיות?" שואל מתי שמואלוף. יש בשאלה סתירה פנימית, כי אחת הסיבות שיצירה נחשבת "קלאסית" היא בשל העובדה שהיא עדיין רלוונטית, שהיא לא התיישנה, שהיא נקראת על ידי קוראים במשך מאות שנים. ייתכן שבניגוד להלכי רוח משתנים של תקינות פוליטית - נפש בני האדם כנראה אינה משתנה. אז מי קורא אותן, מי מתעניין בכלל?

ניקח למשל את "ג'יין אייר" של שרלוט ברונטה. הרומן הופיע לראשונה לפני 150 שנה.

מאז ועד היום הוא יוצא שוב ושוב בתרגומים חדשים כמעט בכל שפה שבעולם, ומהדורות חדשות מופיעות מדי כמה שנים בסדרה הפופולרית "פנגווין".

לא פחות מעשרה ספרי פרוזה נכתבו על פי הספר, ובהן כמה יצירות שבעצמן הפכו לקלאסיקה כמו "ים סאראגוסה הרחב" של ג'ין ריס, והאחרון בהם "היכל תורנפילד" של אמה טנאנט הופיע בשנה שעברה.

שש סדרות טלוויזיה הופקו על פי הספר, האחרונה לפני שנתיים. בנוסף, לא פחות מחמישה עשר סרטים הופקו על פי עלילת הספר. העיבוד החדש לסרט, השישה עשר במספר, יעלה למסכים ב-2009. אז כנראה שהרומן עדיין רלוונטי.

ספרות מודרנית בלי וולף?

גם יצירותיה של וירג'יניה וולף – "אורלנדו", "חדר משלך", "אל המגדלור", "גברת דאלווי", "הגלים" – תורגמו מחדש לאחרונה. האם אפשר להעלות על הדעת הבנה בסיסית ביותר של ספרות מודרנית ללא וירג'יניה וולף? האם יש למתי שמואלוף מושג כמה מאות אלפי קוראים מתוודעים, או קוראים מחדש, את יצירותיה בכל רחבי העולם?

ג'יין אייר. תרגומים מחודשים, וגם סרטים וסדרות.

בנוסף, רק לפני כמה שנים הופק הסרט "השעות", המבוסס על יצירתה. גם "קלאסיקונים" נוספים שהוזכרו במאמר, כמו פיודור דוסטוייבסקי, לב טולסטוי, ויקטור הוגו, ארנסט המינגווי, בלזאק ואחרים ממשיכים לעורר עניין רב, כזה שמצדיק הפקת סרטים וסדרות פופולריות על פי יצירותיהם.

הרומן הגיע באיחור

אין זה נכון שמלבד תרגומים קלאסיים מחודשים לא מתרגמים יצירות שטרם תורגמו בעבר. הרשימה ארוכה ומגוונת. אני יכול לומר שבסדרה שבעריכתי הופיע תרגום ראשון לעברית של "רוקסאנה" מאת דניאל דיפו, שנכתב במאה ה-18 ולא תורגם עוד לעברית.

אפשר להבין את הטענה של שמואלוף כנגד הארו-צנטריות בבחירת הספרים. אכן, בהחלט ראוי להרחיב את גבולות הקאנון, כך שיכלול גם יצירות שאיכותן מוכחת גם מאפריקה ומארצות ערב. 

בכל זאת, כנראה באשמת המערב "הקלאסי", הקולוניאליסטי, ז'אנר הרומן הגיע למקומות האלה במאוחר, ואין ספק שבתוך חמישים או מאה השנים הבאות צפויות (למי מאתנו שעדיין יהיה פה) יצירות קלאסיות מאפריקה ומארצות ערב.

בכל זאת, ראוי שוב להדגיש, הקאנון הקלאסי הנוכחי הוא כזה בדיוק משום שאיכותו עמדה במבחן מאות שנים, וכפי שהראיתי – עדיין רענן וממשיך לעורר עניין.

חיים פסח, עורך את הסדרה "קראתי..." בידיעות ספרים