כיכר החלומות

שלחנו את איריס אברמוביץ' לעבוד כמוכרת אסרטיבית בבוטיק יוקרתי בכיכר. אז מה אם במקום למכור היא הייתה עסוקה במדידת כל הבגדים ובניסיונות שכנוע עצמי שהם לא שווים את המחיר (כן בטח)? והמסקנה? כל אישה חייבת "פוצ'י"

מאת איריס אברמוביץ'; צילום: ענת מוסברג פורסם: 21.09.08, 15:40

"אמרי לי מה הן חנויות הבגדים האהובות עלייך ואומר לך מי את", אמרו סז"ל (סטייליסטים זיכרונם לברכה) ולא טעו. מרחוק אנחנו יכולות לזהות בחורה שעשתה קניות ב"זארה", "מנגו" ו"קסטרו", ואת העקבים של "לובוטין" רק קופה שלא רואה ערוץ האופנה עשויה לפספס. אבל רק בנות המזל שבינינו מסוגלות לזהות "מיסוני" בעיניים חצי עצומות, לדעת שהמטפחת המקושקשת הזאת היא של "פוצ'י" והתיק ההוא של "גוצ'י".

מעולם לא עשיתי קניות בכיכר. כזאת אני - מעוטת אמצעים. לא נורא, לא כל כך אכפת לי. אני מתמרנת את עצמי לחשוב שאני סובלת מסיפוק בעבודה ולכן איני זקוקה לבגדים יקרים. לפעמים אני אפילו מאמינה לעצמי.

בקיצור, מהעיתון ביקשו שאתייצב ב"אמור", בוטיק אקסקלוסיבי בכיכר המדינה, אעבוד כמוכרת כמה שעות ואדווח על חוויותיי. אז הנה הוא כאן לפנייך, מסמך אנושי קורע ארנק.

תפור עליך. עכשיו תפתחי את הארנק

סקירת מערכות

את חלון הראווה מפארים בגדים של "מיסוני", סנדלי זהב הורסים בעלי עקבים שטוחים של "קלואה" ושלט המבשר על 50 אחוז הנחה. יש אלוהים. לא, בעצם אין. אחרי ההנחה הסנדלים עולים 1,300 שקל. נו, הרי ממילא אני זקוקה לעקבים.

הדלת נמצאת בכניסה לחנות ונפתחת ימינה, מה שגורם לך להפנות מבט באופן אינסטינקטיבי שמאלה. היזהרי מאוד. הבגדים הכי יפים עומדים משמאל לכניסה. בין היתר שמלה מדהימה של "פוצ'י" בגוונים סגולים (שעומדים לככב שוב בחורף הקרוב) ב־9,600 שקל, שמלה שחורה קצרה ואלגנטית של "קוואלי" ב־5,800 שקל ומעיל של "פוצ'י" - גם הוא בכמה אלפי שקלים.

וזה בדיוק המקום לומר כמה מילים על "פוצ'י". כבר מזמן הגעתי למסקנה שכל אישה זקוקה לשמלה אחת של "פוצ'י" בארון, ולכן אני משתחלת בחדווה לתוך השמלה הסגולה: אני מאוהבת בה. בד הסאטן שלה מחליק על גופי, החגורה הצבעונית נקשרת סביב מותניי בחופשיות וזולגת למטה על ירכיי. אני בוהה בה בראי ויודעת שממש כמו עם הבחור הזה שאהבתי פעם - התאמנו מאוד, נראינו נהדר יחד, עשינו כיף חיים - אבל הטיימינג לא היה נכון. ביי ביי, "פוצ'י", אני לוחשת לשמלה, מן הסתם לתמיד.

למה למכור אם אפשר למדוד? כתבתנו מתלבטת

יום עשירון עליון

חיש מהר מתברר לי כי אני מתקשה מאוד למכור לאנשים חגורה שמחירה כגובה המשכורת החודשית שלי. איני יכולה לומר ברצינות לאישה בעלת השיזוף המוגזם שמודדת בגדים ב־5,000 שקל בממוצע לפריט, שהחצאית השחורה שהיא מודדת שווה את הסכום. ביני לביני אני חושבת שהייתי מעדיפה לקנות איזו חצאית בייסיק ב"זארה" ואז מתאימה לה חולצה מהממת. אבל אולי לאישה בעלת צבע העור המתכתב עם קנטאקי פרייד צ'יקן יש כבר את השמלה של "פוצ'י" בבית והיא זקוקה למשהו מרגיע.

אז במקום למכור לנשים בגדים אני מודדת אותם. תאמיני לי - הכי טוב. בשביל הריאליזם אני יורדת לקומה התחתונה שבה נמצאים הפריטים השרויים בעיצומה של ההנחה, ושם אני רואה שמלה של "בלנסייגה" ש... איך לומר? נתפרה בעבורי.

זוהי שמלת מיני צמודה בגזרת קולר בגוני קרם, ורוד וסגול, ועל צווארון הקולר שלה תלויות אבני חושן רבות יותר מאשר בבגדו של הכוהן הגדול בבית המקדש. זה נראה נפלא, והשמלה לגמרי שווה את המחיר שלה (5,000 שקל). כמה חבל שאין לי.

מפה לשם מפציע במוחי הקודח רעיון לקייטנה נפלאה: יום עשירון עליון. נשים ונערות אשר מאז ומעולם השתייכו למעמד הפועלים מבלות יום שלם בכיכר: אוכלות ארוחת בוקר ב"קפה קפה", מקבלות טיפול עשרת אלפים באחד ממכוני היופי, מורידות שערות לצמיתות מהישראכארט, לקינוח מודדות בגדים ב"אמור" ובסוף מנגבות את הדמעות בשטיחון שבכניסה.

המטרה: למכור

מה שכן, אני מגלה שאיני מתבאסת כפי שאפשר היה לצפות, שהרי לקנות שמלה ב־9,600 ("פוצ'י", כן אני עדיין מדברת על ה"פוצ'י" שלי) זה קצת מדע בדיוני בשבילי. במקום זה אני בוהה בנשים שבעבורן זה ריאליטי. אימא ובת נכנסות לחנות. שתיהן לבושות בצורה פשוטה וקצת גברית: ג'ינס וחולצת כפתורים, פנים נקיות מאיפור, שיער קצר.

איריס אברמוביץ', רגע אחרי שצדה נמר

האימא מתחילה למדוד ג'ינס ב־1,300 שקל. כשנכנסתי לחנות זה נשמע לי יקר, אבל עכשיו, אחרי שעה במחיצת האוויר הדליל של בגדי ה־7,000-6,000 שקל, זה נראה לי כמעט הגיוני שמישהו אחר יוציא את הסכום הזה על ג'ינס.

בואי לא ניתמם. כל אחת מאיתנו מגיעה לפעמים לצומת דרכים שבו היא רואה פריט, לרוב נעליים, שעולה כמו שתי משכורות שלה. עומדת הבחורה מול חלון הראווה ובוהה בנעליים. חושקת היא בהן עד מאוד, אך אין לה את כמות המצלצלים הנחוצה. אומרת היא לעצמה: "זהו זוג נעליים קלאסי המתנשא ועולה מעל אופנות חולפות, זה לכל החיים, שנים ארוכות אצעד בנעליים האלה, ותוך כולה 15 שנה אחזיר את ההלוואה שאקח על מנת לממנן", ורוכשת את הנעליים. גם אני הוצאתי סכומים נאים על נעליים, וברשותי מעיל של "ז'אן פול גוטייה" ונעלי עקב הורסות של "מיו מיו", כך שאי אפשר להעמיד פנים שקניתי את כל בגדיי בשוק בצלאל כשעל פניי ארשת סבל של אישה קשת יום. ובכל זאת - הקלות הבלתי נסבלת של הגיהוץ קצת מעוררת השתאות.

הנה השזופה מדי קונה בסופו של דבר שלושה פריטים במשהו כמו 15,000 שקל, שאותם היא מבקשת לפרוש על פני כמה תשלומים. האימא והבת לא משכילות לנצל את מה שהחנות מציעה. נו באמת, באתן בשביל ג'ינס? ודרך אגב, בחורה צעירה - חולצת הפסים שלבשת עם הצווארון הלבן היא בדיוק כמו שאימא אמרה: "מזעזעת".