אביר מדרגה ראשונה
איש התיאטרון גד קינר, שתרגם רבים ממחזותיו של הנריק איבסן לעברית, זכה לתואר אביר מסדר הכבוד הנורבגי המלכותי, בשל מאמציו לקידום הספרות הדרמטית הנורבגית בישראל
מלך נורבגיה הראלד ה-V הכתיר את איש התיאטרון הישראלי, פרופסור גד קינר, לאביר מדרגה ראשונה של מסדר הכבוד הנורבגי. את ההודעה על קבלת התואר היוקרתי והבלתי שגרתי מסר לפרופסור קינר, שגריר נורבגיה בישראל יאקה ביירן ליאן שאמר: "התואר מוענק לפרופסור קינר על מאמציו לקידום הספרות והאמנות הדרמטית הנורבגית בישראל".
פרופסור קינר, המכהן כראש המגמה לבימוי, כתיבה דרמטית ודרמטורגיה בחוג לתיאטרון של אוניברסיטת תל אביב, הוא המתרגם הישראלי הראשון שהתקין את הנוסח העברי למחזותיו של הנריק איבסן מלשון המקור. תרגומיו הוצגו בין היתר בתיאטראות הבימה, הקאמרי והחאן הירושלמי ובין מחזותיו של איבסן שתרגם היו: "בית בובות", "רוחות", "הדה גאבלר", "ברווז פרא", "האשה מן הים". תרגומו למחזה "איולף הקטן" הוצג בתיאטרון החאן בבימויו של יוסי יזרעאלי ויעלה בעיבוד מחודש בחודש דצמבר הקרוב על במת תיאטרון הבימה.
קינר תרגם במקביל גם את יצירותיהם של יוצרים סקנדינביים אחרים בהם אוגוסט סטרינדברג ואינגמר ברגמן והיה הראשון שתרגם לעברית את יצירתו של המחזאי הנורבגי העכשווי, יון פוסה, הנחשב כיורשו של איבסן. את גוף יצירתו של איבסן מלמד קינר מזה 30 שנה בחוג לאמנות התיאטרון בתל אביב ובין היתר היה שותף בארגון "אחיותיה של נורה", אירוע אקדמי אמנותי לציון מאה שנה למותו של המחזאי.
פרופסור קינר. אביר מסדר הכבוד הנורבגי (צילום: תמי גל)
"מובן שזה מרגש", אומר קינר בראיון ל-ynet, "אבל מעבר לאישי מה שחשוב בעיני זו ההכרה שהיא בעלת משמעות לתיאטרון הישראלי. בתקופה שבה חלק גדול מהמחזאות הישראלית והעולמית מדשדש במי אפסיים של בינוניות ומסחריות, יש בזה הכרה בחשיבותו של תיאטרון ערכי ואיכותי.
"דרך התואר הזה מזכירים לנו מה הם אבות המזון של הדרמה המודרנית גם במובן הצורני, שהרי איבסן אינו רק אבי המחזה הריאליסטי המודרני אלא גם מחזאי פיוטי שיצר תבניות של כתיבה. בצד התוכני, איבסן הוא אבי התיאטרון החברתי הלוחם ואני חושב ששני הדברים הללו נשכחו במידה רבה בעולם התיאטרון הישראלי העכשווי שהוא אחד התיאטראות המבריקים בעולם מבחינת ביצוע ועשייה ומאידך, אחד מצרי האופק מבחינת החשיבה הרפרטוארית".
אתה מציג פה פרדוקס מסוים.
"זה פרדוקס שמוליד תחושה של פספוס. כלומר יש לנו מחזאים, בעלי מלאכה יוצאים מן הכלל, ובחלקם כאלה שהם נפלאים הרבה מעבר להגדרתם כבעלי מלאכה. אם לוקחים כדוגמה את מחזותיהם של ניסים אלוני וחנוך לוין, הרי שגדולתם היתה לא רק בכישרון אלא גם בידע העצום, ברפרנסים שלהם לספרות מופת ולמיתוסים ובפתיחות אינטלקטואלית לתרבויות אחרות.
"הפרדוקס הוא בזה שככל שהקשרים שלנו עם העולם כביכול רבים יותר, ככל שאנחנו מקיימים יותר חילופי תרבויות, אנחנו הולכים ומתכנסים בתוך בועה של פרובינציאליות בכל הנוגע לכתיבה מחזאית. זו כמובן הכללה אבל היא קיימת ומתקיימת ובזה אני רואה את עיקר חשיבותו של התואר שמזכיר לנו מנין צומחים השורשים של סובול, ארתור מילר, צ'כוב וכן הלאה. יש איזו שהיא תרבות איכותית ומשמעותית שכדאי לחזור אליה כי היא לא מתקיימת אצלנו מספיק".
עבודת תרגום היא עבודה סיזיפית מאוד, אני משערת שברמה האישית יש בקבלת ההכרה הזו סיפוק לא פחות.
"זה נכון שתרגום היא עבודה סיזיפית אבל אין מה לרחם עליי, אני נהנה מכל רגע. אני לא דובר נורבגית מהבית. הנורבגית שלי היא פסיבית, כלומר דרך הקריאה, אבל לימדתי את עצמי את השפה מתוך הבנה שכשאתה מתרגם יוצרים גדולים כמו צ'כוב, גרסיה לורקה, איבסן או פירנדלו, שלא מן המקור, אתה בהכרח מפספס.
"את המחזות הראשונים של איבסן תרגמתי מגרמנית וכשחזרתי לשפץ את התרגומים מהשפה הנורבגית, למדתי שאיבסן למעשה הרבה פחות פומפוזי והרבה פחות 'תקני' או נמלץ מכפי שניתן להניח על סמך התרגומים שנעשו דרך השפה האנגלית והגרמנית. הנורבגית שלו היא שפה מדובר עם אוצר מילים מאד מוגבר באופן יחסי.
העושר הדימויי שלו נובע מצירופי מילים ולא מבחירת מילים אזוטריות. גיליתי פתאום את המוזיקליות האדירה בטקסט. למרות שהטקסט פרוזאי, התחביר מוזיקלי.
"איבסן היה איש תיאטרון מאוד ערני למקצב, לריתמוס ולמצלול. כל הדברים האלה נעלמים במידה רבה בתרגום דרך שפה שאינה המקור. אני אסיר תודה לשני במאים שעבדתי איתם ושהכריחו אותי להתעמת עם המקור. האחד הוא יוסי יזרעאלי והשני הוא חנן שניר. שניהם היו כל כך תובעניים מבחינת הדרישה לדיוק, שמצאתי את עצמי עובד קשה מאד בכדי להבין למה מתכוון המשורר".
למרות שאתה חתום על תרגומים של מחזאים שונים, התואר מוענק לך על עבודת התרגום למחזותיו של איבסן. מה היה בו שמשך אותך להתעמת עם יצירתו?
"איבסן הבין לעומק מה שמעטים כמו סופוקלס, סטרינדברג ושקספיר הבינו על בני אדם ובעיקר על בנות חווה. לא היה מחזאי שיצר דמויות נשיות בהבנה כל כך עמוקה ורגישות כל כך רבה, לא רק למעמדה של האישה ברמה השטחית אלא הרבה מעבר לכך. הוא הבין לרוחה של האישה כסמל למהות האנושית שחותרת לחופש מצד אחד וכבול מצד שני במוסכמות חברתיות ומשעבדת את עצמה למוסכמות אלה.
"במתח הזה שבין שני הקטבים, הוא יצר דמויות נפלאות של נשים כמו נורה מ'בית בובות', הדה גבלר שעד היום היא אחת הדמויות הכי מסתוריות והכי מושכות שקיימות בדרמה העולמית, וכמובן סולבג בפרגינט. כמו אצל כל יוצר גדול איבסן השאיר בכל אחד מהמחזות שלו משהו חידתי לא פתור. תמיד יש אצלו סימני שאלה שנובעים אולי מאי היכולת של כולנו להבין את עצמנו ואת זולתנו עד הסוף. זה הכוח הכי גדול שלו בעיני ועובדה שהוא תקף עד היום".
לפנייה לכתב/ת 
